מלמד-וינגרטן שביל ישראל

וינגרטן ומלמד הבנים

-מסורת המסעות - אבות ובנים התחילה לפני שנתיים. התחלנו עם שלושה מקטעים של שביל ישראל, המשכנו עם עמק המעיינות וסוף סוף הגענו לדבר האמיתי... שביל ישראל מדן עד תל אביב.

יצאנו לדרך ולא היינו בטוחים שנצליח לעמוד במשימה אבל כפי שאתם רואים, הגענו. אנחנו - יואב, איתמר, איתמר, יונתן, אורי וערן

מספר צפיות בטיול:

וינגרטן-מלמד הבנים


טיול: מדן לתל אביב בשביל ישראל

מסלול בן 22 ימים בתקופת חגי תשרי - תכנון ותובנות

ספטמבר-אוקטובר 2017

כותב: אורי מלמד

כמה מילים על המסע:  למסע של הורים וילדים על שביל ישראל יש צרכים שונים מאשר למסע של חבר'ה צעירים אחרי צבא. קשה לי להאמין שאפשר לקחת מסע של צעירים בכושר ולעשות העתק הדבק למסע עם ילדים. זה בא לידי ביטוי דבר ראשון בגודל התרמילים ובכושר הנשיאה של הציוד. במסע שלנו היה צריך למצוא פתרונות להרבה דברים ולכן כתבתי כאן תיאור מפורט של ימי ההליכה. מעבר לתיאור המפורט יש פוסט נפרד על הקשיים והפתרונות באופן כללי - קישור.

זמן ועונה: אם לא הייתה לנו מגבלה של ימי לימודים ועבודה אז העונה הנכונה לצאת לשביל היא פברואר-אפריל או אוקטובר-דצמבר. על מנת לא להפסיד יותר מידי ימי עבודה/לימודים טיילנו מערב ראש השנה עד חג שני של סוכות. 

לינה: ידענו שנישן הרבה בשטח מכיוון שקשה למצוא בית של מלאכי שביל שיארח אותנו. ובכלל ליפול 6 אנשים על מישהו זה פחות נעים. לכן ישנו 13 לילות של שטח, 4 לינות מסודרות אבל שטח ו-4 לינות הצלחנו למצוא מיטות אצל חברים או מלאכי שביל, בעיקר בחדרי שביליסטים בקיבוצים. ללא הרכבים שהקפצנו מידי פעם גם ארבע הלינות בחדרים לא היו קורות.

מה לקחנו: לילדים תרמילי 50 ליטרים ולנו 65 ליטרים. בכל תרמיל - שק שינה, מזרן, סט בגדים אחד קצר ספייר, כלי אוכל, פנס ומטען נייד. ציוד כללי שההי על המבוגרים - אוהל קליל לילדים, סט סירים קליל, גזיה, תרופות וקרם הגנה. שום דבר לא יותר מזה.

יום 1 – מדן למצפה לירן

כעקרון המקטע הראשון נחשב לקצר וקל. מתחילים בדן ומסיימים בתל חי, סה"כ 14 קילומטרים. הבעיה היא היום השני שהוא ארוך, מייגע, בעלייה וחשוף לשמש. זו הסיבה שהחלטנו להוסיף עוד 4 ק"מ ליום הראשון ולסיים אותו במצפה לירן. יש לכך שתי משמעויות, הראשונה שאין מים בנקודת הלינה ולכן צריך להצטייד בתל חי והשנייה היא שמוותרים על הטיפוס של השביל למעלה לשביל הגאולוגי ומסתפקים בהליכה על שביל עפר לרכב ואף כביש. בדיעבד זה היה צעד מאוד חכם.

מבחינת ההליכה: ארוחת בוקר עשינו בשולחנות בכניסה לשמורת החצבני. הילדים הלכו להתרחץ בבריכת השכשוך ולאחר מכן חזרו לכניסה להחליף בחזרה לבגדים יבשים. החלפנו לסנדלים כדי להרטיב את הנעליים בחצבני ולאחר המים נעלנו שוב את הנעליים.

הפסקת צהרים עשינו במקום ממש נחמד עם פלג מים זורמים וצל בכניסה לבית העלמין של יובל. למעשה זה האפיק של נחל עיון וזו פינה מצויינת לקר את בקבוקי המים ולנוח. ההפסקה הבאה הייתה באריה השואג, שם יש שירותים ומים ומשם הלכנו כשעה וחצי למצפה לירן שהוא מקום מקסים ועצוב לזכרו של לירן סעדיה שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

יום 2 – ממצפה לירן לחניון האלות

יום די ארוך, אבל הצמצום שעשינו ביום הקודם מאוד עוזר. בניגוד אלינו פגשנו 3 חבר'ה שלא עשו את השינוי הזה ונשברו בדרך. הם עלו על טנדר שלקח אותם לנקודת הסיום וויתרו על המשך השביל. קצת אחרי אמצע היום יש נקודת מים ממש על תוואי השביל בחוות משכנות רועים (לא צריך להתפתות לשלט שמכוון לכניסה לבסיס מסוים ורחוק יותר מהשביל כדי למלא מים). כעקרון בקבוק ספייר שלוקחים מתל חי למצפה לירן יכול להספיק לילה ולכל הבוקר שלמחרת אבל לנו היה רכב במצפה לירן מכיוון שלפני היציאה ביום הראשון הקפצנו לשם רכב עם מים ואוכל. לקראת סוף היום הגענו לנחל קדש ואפילו הצלחנו להינות ממנו למרות שהיינו די מותשים. גולן, חבר שחיכה לנו במצודת ישע לקח אותנו לישון בחניון האלות שבו יש מים ואווירה נעימה.

 

יום 3 – מחניון האלות לנחל דישון

יום מפתיע ברמת הקושי שלו שתפס אותנו לא מוכנים. על הנייר זה לא אמור להיות יום קשה במיוחד אבל יש מספר אלמנטים שהופכים אותו לכזה בעיקר בתקופה הזו של השנה. קרן נפתלי נראית קרובה ולא גבוהה במיוחד, בפועל השביל עושה סיבוב די גדול וגם העלייה יותר ממושכת ממה שנראה בהתחלה. וכך הגענו די מותשים לארוחת הבוקר בקרן נפתלי. מכאן והלאה עד נחל דישון ההליכה היא באזור חשוף וחם מאוד. חששנו שנהיה במחסור של מים ולכן ביקשנו ממורן אשתו של גולן שתחביא לנו מספר בקבוקי מים ליד בית האריזה שנמצא בהמשך השביל. טוב שכך היה מכיוון שממש היינו צריכים את המים האלו. לפני הדישון הטמפרטורה כבר עלתה, הגענו לשעות החמות של היום והעלייה לאוכף שמעלינו נמשכה קצת יותר מהצפוי. פגשנו זוג מטיילים שהגיע מהצד השני, ללא מים והם נראו די גמורים. נתנו להם בקבוק וירדנו לנחל דישון. בנחל כבר היה יותר טוב, היה צל טוב ומזג האוויר מתחיל להתקרר. המשכנו עד הכביש עוד כשעה הליכה ושם פגשנו את מיכל וגלית (בנות הזוג שלנו) שהגיעו לביקור הראשון. היינו אחרי שלושה ימים ללא מקלחת, מיובשים ומסריחים והחלטנו לוותר על הקטע האחרון של היום ולעשות אותו ברכב עד לחניון של נחל דישון. משם גם המשכנו למקלחת בקיבוץ ברעם בחדר השביליסטים.

יום 4 – מחניון נחל דישון לחרבת חוממה (למעשה ישנו בסאסא).

אחרי 3 ימים לא קלים בכלל, היום הרביעי היה יום של הפוגה ברמת הקושי. מלבד העובדה שמיכל וגלית חיכו לנו כל פעם על השביל עם ארוחת בוקר וצהרים זהו יום קצר בו הולכים חלק מהזמן בצל של חורש ומסיימים בחניון של חרבת חוממה שהוא חניון נחמד ונעים. אמנם בסוף היום גלית ומיכל נסעו הביתה אבל הספקנו להקפיץ את הרכבים לפני כן לחרבת חוממה וכך יכולנו לנסוע לישון אצל יוני שהוא מלאך שביל בקיבוץ סאסא. אחרי שלושה ימים של שינה בשטח, לילה במיטה עם מקלחת ומטבחון היה פינוק אמיתי. השארנו את הילדים קצת לבד בשעות הערב המאוחרות והקפצנו רכב אחד לכביש חוקוק כדי שיחכה לנו בסוף נחל עמוד

יום 5 – מחרבת חוממה לקמפינג בנחל עמוד

הבוקר התחיל בטיפוס מתמשך להר מירון. לא לקחנו הרבה מים והסתפקנו בליטר וחצי מכיוון שידענו שלמעלה בחניון יש ברז. לעומת זאת זו הייתה הפעם הראשונה שהלכנו עם אוכל ליומיים עלינו ולא הרגשנו מאוד כבדים בגלל זה. במפות סיום המקטע הוא חניון הפיתול אבל החלטנו לא להישאר שם שהגענו אליו משתי סיבות: המקום לא נעים בכלל לשינה ודבר שני היינו בפיתול באמצע היום. שגיא, אחיין של ערן שהצטרף לקח שניים מהילדים והם הלכו למכולת במושב מירון להביא פיתות ושתייה קרה. היה כיף לשתות משהו קר באמצע היום ותוספת הפיתות הייתה במקום.

לאחר עוד שעה וחצי הליכה הגענו לבריכות של נחל עמוד ולראשונה בשביל ממש שחינו במים עמוקים. היה תענוג ולאחר מכן עלינו לאזור הקופות של נחל עמוד שם נמצא חניון הלילה שהוא חניון מסודר ובתשלום. הגענו כאשר לא היה כבר אף אחד בשמורה, יצרנו קשר עם מנהל השמורה וביקשנו אישור לישון. הוא קצת התבאס עלינו אבל זה עבר. בדיעבד היינו צריכים לדבר איתו מראש. לא נורא...

יום 6 – מחניון נחל עמוד לחוקוק

יום שחששנו ממנו ובצדק. ליום הזה יצא מוניטין של יום ארוך שלא נגמר וגם נושא החום בעונה החמה לא פשוט כאן. ההתחלה קלה ומגיעים די מהר לבריכות שכווי ולעלייה לעין כובס. קצת אחרי העלייה לעין כובס השביל מתחיל לעלות ולרדת על המדרון ובשילוב של סלעים ומדרגות סלע ההליכה הופכת לאיטית במיוחד. בנוסף השמש עולה ומתחילה לקפוח על הראש. ההרגשה המשולבת של קושי, חום ותחושה שלא זזים הופכת מקום שהוא יפה על הנייר למאוד מעיק. השלב הראשון נגמר על כביש כרמיאל עמיעד. יש סימון טריקי לפני הכביש. נראה שהשביל יורד מתחת לכביש כשמתקרבים אליו, אבל למעשה השביל מתרחק ממנו מזרחה ועולה למעלה. מאוד מפתה להמשיך למטה אל מתחת לגשר של הכביש המהיר אבל דווקא העלייה הביאה אותנו למשאבות מגודרות של מקורות ולברז מים חיים. אמנם עושה רושם שאנשי מקורות ורשות הטבע מאוד ניסו להסתיר את קיום הברז שהם טרחו להוציא למטיילים אבל הוא שם. צריך להיכנס בין הגדר של המשאבות לגבעה ושם הפלא ופלא נמצא הברז. אחרי שקררנו את עצמנו ומילאנו מים המשכנו לשלב ב' של הנחל שהוא נחל עמוד תחתון. כאן הטמפרטורה כבר זהה לזו של הכנרת וזה אומר חם וגם ארוך... בסוף סיימנו את המקטע אבל פגשנו 3 חבר'ה מבוגרים שאספו תייר אמריקאי שהחליט ללכת מצפת לכנרת בנחל עמוד והיה על סף התייבשות/התבשלות. בכביש ידענו שאנחנו כבר קרובים לרכב שהשארנו בצומת של חוקוק וערן תפס טרמפ כדי להביא את הרכב ולקחת אותנו בנגלות לקיבוץ גינוסר כדי לישון שם על הדשא. החבר'ה שפגשנו עוד הספיקו לצעוק לנו מלמטה ש"טרמפים זה לחלשים". פגשנו אותם אחרי שעתיים בשעה 21:00 בדשא שלוקים, גמורים ומחוקים. אולי טרמפים זה לחלשים, אבל אם רוצים לסיים את השביל צריך להיות הגיוניים. שמענו אותם מתלבטים לגבי ההמשך למחרת והם קצת כפרו בעיקר וחשבו לפרוש. טרמפים זה לחזקים... הבנו.

הדשא בגינוסר לא היה מפנק כפי שהוא נראה בהתחלה. כמובן שאנחנו אסירי תודה לסער על האירוח אבל היו שם יתושים או פשפשים שהשאירו חותם רציני בערן ויונתן. הבנו שצריך לעשות הפסקה ולנוח במקום טוב.

יום 7 – יום מנוחה באכסניית כרי דשא

כאמור, קמנו עקוצים וכבר בשבע בבוקר התחיל להיות חם. הבנו שחייבים היום מנוחה ראויה. אכסניית כרי דשא הייתה מושלמת בשביל המנוחה שלנו. יש חוף בצמוד לאכסניה, ארוחת בוקר נחמדה, מזגן ומקלחת חמה וכל זה 800 שקלים לכולנו. סביר...

מכיוון שהחדר מתפנה רק בשעה 14:00 הבאנו את הרכב השני מהר מירון על הבוקר מוקדם ונסענו להעביר את הבוקר בעין עלמין שברמת הגולן בסמוך לבריכת המשושים. המקום מושלם לארוחת בוקר של אמצע שבוע עם רחצה קלה. אחרי עין עלמין נסענו לכרי דשא וקיבלנו את החדר. בילינו בטבריה כולל מקדונלד, בכנרת וסתם במנוחה בחדר. היה מושלם.

יום 8 – ממגדל ליער שוויץ

מזג האוויר היה טוב אתנו ועננים כיסו את השמיים כשעלינו לארבל. במצודה, באמצע העלייה, בחרנו לעלות דרך השביל האדום עם היתדות ולא דרך שביל ישראל. זה מקצר את המסלול מכיוון שרצינו למלא מים ולאכול בקופות וזו הדרך הקצרה. הנוף בקטע שלאחר מצוק הארבל מקסים וכך המשכנו עד טבריה. בצומת שאליה מגיעים בטבריה יש חנות נוחות שבה בלוני גז וציוד קמפינג שמיועד כנראה לשביליסטים הרבים שעוברים בצומת.

עברנו את טבריה והגענו ליער שוויץ, תפסנו מקום עם כמה שולחנות והתמקמנו ללילה.

יום 9 – מיער שוויץ לירדנית

יום קצרצר וקל שבהחלט היה ניתן לחבר אותו לעליה בנחל יבניאל וללכת עד ליבניאל אבל לא היה לנו למה למהר מכיוון שקבענו לעשות את יום כיפור בחוות מצפה איילים מעל יבניאל ולכן היינו צריכים למרוח את הזמן. היינו צריכים גם להסתנכרן עם תלמידים שלי "מש"צים", ביבניאל לאחר יום כיפור כך שידעתי שבשני הימים הבאים אני מושך זמן.

עין פוריה הפתיע אותנו לטובה מכיוון שהיו מים בבריכה והם היו סבירים לרחצה למרות העונה הבעייתית. אפשר גם להתרחץ בירדנית, אבל היא כל כך מלוכלכת מאשפה שאנשים משאירים לאחר שישנו על גדות הירדן שזה לא ממש עושה חשק. החלטנו לישון ברוב רוי שמאפשרים לשביליסטים שעושים את כל השביל (או לפחות חלק גדול ממנו כמונו) לישון אצלם. המקום ממש קסום והאווירה טובה ובכלל הם היו מסבירי פנים, אבל אליה וקוץ בה. היו שם מספר תרנגולים שהבחנו בהם עוד שהתמקמנו אחר הצהרים אבל לא צפינו את עוצמת הקריאות של אחד מהם, את השעה המוקדמת שהוא יתחיל לקרוא ואת המיקום שהוא בוחר לעשות את זה. יצא שבשלוש בבוקר, מעל הראש שלנו בגג החושה הוא התחיל לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות. זה הרג לנו את הלילה.

היו לנו התלבטויות לגבי לינה בנחל יבניאל בפינת הזולה היפה בין העצים ועם המים הזורמים שנמצאת ממש איך שהשביל פוגש את הנחל אבל בדיעבד הסתבר שאסור לישון שם ומזל שלא התקדמנו.

יום 10 – מהירדנית ליבניאל

עוד יום קצרצר שנבע ממה שהסברתי לגבי יום כיפור. היה נחמד לסיים את ההליכה ליד הסופר מרקט, להשאיר את הילדים עם גלידות ולהביא את הרכבים שלנו ליבניאל. יבניאל הייתה המקום האחרון כמעט שבו השתמשנו ברכבים לפני שהחנינו אותם בתחנת הרכבת של עתלית ונטשנו אותם עד לסוף הטיול. אחרי שאספנו את הילדים עלינו על פי ההסבר של עוזי לחוות מצפה איילים וגילינו מקום קסום ושונה שמעולם לא הייתי בו או שמעתי עליו.

יום 11 – עוצרים למנוחה המצפה איילים

מצפה איילים זו לא רק חוות בודדים שנמצאת באחד המקומות היפים בארץ מעל בקעת יבניאל. זה גם הסיפור של עוזי (אברהם) בעל החווה. עוזי הוא הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה. 
המכה הראשונה שחטף הייתה באזורי הכינוס ליד ראש פינה לפני הכניסה ללבנון. הוא היה מילואימניק כמו כולם אבל היה בתפקיד פיקודי. יומיים בשטח בלי מים וחלוקת המים, כמה שזה ישמע מופרך, הפכה להיות הגורם הראשון לחוסר האונים שהרגיש כל המלחמה. התמונה של החיילים מתנפלים ורבים על שישיות המים שהם הוציאו מממחסני החירום לאחר שנאלצו לפרוץ אותם הייתה יריית הפתיחה. אחרי זה כניסה פנימה וכל החבילה. 
המקום שלו משמש מפלט לחבר'ה פגועי נפש והלומי קרב. זה התחיל מחבר שהיה מגיע לעיתים קרובות ואשתו של החבר סיפרה לעוזי שאחרי שהוא חוזר מהחווה הוא יותר רגוע. והמשיך עם עוד חבר'ה שמגיעים ויכולים להרגע מול הנוף המהמם.
אנחנו כאמור הגענו הנה בעקבות חיפוש אחרי מלאך שביל להעביר אצלו את יום כיפור על שביל ישראל. היה כתוב באתר מלאכי השביל שאפשר לשלם כפי שמרגישים וזה לא למטרת רווחים אלא לתחזוקה של המקום. 

יום 12 – מיבניאל לכפר קיש

ביבניאל הצטרפו אלינו 60 תלמידים מבית הספר שלי לשלושת המקטעים הבאים. זהו מסע שאנחנו מכנים – מסע מחש"ל ובו המשצים וגם משצים שהינם בוגרי בית הספר הולכים שלושה מקטעים של השביל כל שנה ותמיד חוזרים אל נקודת הסיום של שנה שעברה וממשיכים הלאה. הפרוייקט יסתיים בשנת 2032 באילת.

פחדתי מאוד מהיום הזה בגלל העלייה לרמת סירין אבל דווקא העלייה הזו לא הייתה מאוד מעיקה, סביר להניח שבגלל שהתחלנו אותה בשעה 6 בבוקר. עצרנו בחללית שנמצאת בסוף העלייה ואכלנו ארוחת בוקר. החללית זה מבנה שהיה מיועד להקרנה של סרטים באחד מהקיבוצים בעמק והיום שנגמר השימוש בו, העלו אותו למעלה וזה מעניין לראות אותו כאן. הוא נראה קצת כמו חללית ומכאן השם.

ההליכה ברמת סירין לא הייתה קשה במיוחד. לא היו עליות משמעותיות, להיפך, הרגשנו יותר ירידות. שני מעיינות שהגענו אליהם בדרך עזרו להנעים את היום. הראשון יותר מפורסם אבל פחות מוצלח הוא עין אולם. בור מים עם מים צלולים אמנם אך קקי של פרות בכל הסביבה. קפצתי פנימה אבל לא היה שוס. דווקא עין רכש היה ממש טוב. הבריכה מאוד רדודה אבל המים צלולים-צלולים ואפשר לשכב בהם בנעימים. קל לפספס את שני המעיינות ולכן צריך לבדוק במפה מתי מתקרבים אליהם. עין אולם נמצא ממש על השביל איפה שיש בריכה לפרות והרבה פרות או סימנים לפרות אבל עין רכש נמצא כ-50 מטרים מהשביל. השביל עובר על המדרון ורואים למטה מבנה משאבות. בנקודה הזו צריך פשוט לחתוך למטה ישר למבנה ובתחתית הערוץ ללכת 20 מטרים אחרונית לבריכה של המעיין. יש צל וזה תענוג.

ישנו בלילה בחניון מעלה קיש. אין ממש מעלה לכיוון החניון וזה גם לא ממש חניון, אבל מקום יפה לישון בו עם פח אשפה וללא מים.

יום 13 – מכפר קיש להר דבורה.

לפני שנתיים עשינו את המקטע הזה ולא הספקנו לעלות להר דבורה. הפעם הייתי נחוש אבל גם זה לא עזר ולא הספקנו לעלות להר דבורה בסוף היום. מסתבר שהר תבור זה חתיכת הר. קודם כל התחלנו את הבוקר בשש וחצי וזה היה מאוחר מכיוון שלקח לנו שעה ומשהו להגיע עד לתחילת העלייה. אז התחלנו לעלות ופשוט לא זזנו. העלייה תלולה ובשלב מסויים היינו צריכים לעצור כל 300 מטרים כדי לנשום ולשתות. בסוף הגענו... יש כמובן מים ושירותים למעלה בכנסייה. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו בירידה שגם היא הסתמנה כגורם מאוד מעכב לחלק מהילדים. שוב לקח לנו הרבה יותר זמן ממה שחשבנו וכל הסיפור הסתיים בקיוסק למטה בטרמינל האוטובוסים בשעה 13:00.  מכאן ניסינו לתת גז ולא לעצור הרבה ואכל הלכנו הרבה מאוד קילומטרים בזמן מאוד סביר אבל זה לא הספיק להר דבורה. לקראת ההר ראינו שגם חלק גדול מהילדים סובלים מיבלות, שפשפות וכל מיני מרעין בישין אחרים, כולל גם אותי ואת יואב. החלטנו ללכת בשביל מסומן שחור שמקיף את ההר מצפון באותו קו גובה במקום לעלות לפסגה ולרדת צד שני. היינו על גבול החושך ובכלל לא היה הגיוני להתעקש. ישנו במעין כיכר שהיא מפגש שבילים ומסומנת במפה כחניון עם שולחנות. לא היו שולחנות, לא היו מים ורק פח אשפה הוכיח שאכן מדובר במה שסומן כחניון.

שביל ישראל הר תבור

יום 14 – מהר דבורה לצומת במוביל

שוב מתחילים עם עלייה. הפעם לנצרת עילית והשביל גם עושה סיבוב ועיקוף לא ברורים ומאריך מאוד את הדרך.  כאן נתקלנו שוב בתופעה שכבר ראינו ועוד נראה ושנובעת משינוי התוואי. גוגל מפות שבו נעזרנו מאוד וגם המפה של השביל של חברת שביל נט מסמנים עלייה לכיוון עין מאהל שהוא הכיוון ההגיוני. לעומת זאת, בנקודה מסויימת השביל בשטח פשוט פונה מהתוואי במפות כיוון דרום וזה לא הגיוני. זה לא קרה פעם אחת וההיגיון שלנו היה בדרך כלל ללכת עם הסימון למרות שאנחנו לא יודעים לאן הוא ייקח אותנו. כאן התלבטתי מכיוון שזה הסתמן שהארכה רצינית. בחרתי בשביל קיצור שהגיע לחלקה פרטית, חתכנו בשטח דרך קוצים עד שהגענו לגדר נמוכה ועליה שילוט "שמורת טבע". הבנתי שלקחו את השביל לכאן כדי שנראה את השמורה המוזרה שהייתה לפנינו, שטח מאורך וצר ולא ברור. רק אחרי עוד מאתיים מטרים כשראיתי שילוט על אירוס נצרתי, הבנתי מה מטרת העיקוף. לא יודע.... בטח לא בעונה הזו....

המשכנו ועברנו בכפר משהד בו אנשים היו ממש נחמדים וברכו אותנו מחלונות הבתים. ציפורי, קבר רבי יהודה, ריש לקיש וצומת המוביל.

נפרדנו מהמשצים ונסענו בקו 420 למצפה הושעיה שם ארחו אותנו מוישי וטובה שהם.

יום 15 – מטחנת הנזירים ליגור.

היינו חייבים יום רגוע אחרי 3 ימים מאוד אינטנסיביים. קמנו באיזי בבוקר, ארוחה מפנקת, טובה הכינה לנו סנדוויצ'ים, הרכב כבר היה בחנייה אחרי שבלילה טובה לקחה אותי ליבניאל להביא אותו וכך יצאנו רגועים אל טחנת הנזירים במטרה לחתוך 9 קילומטרים מהשביל. השארתי את הרכב בטחנת הנזירים בשאיפה שהוא יהיה שלם כשאחזור מתי שהוא לקחת אותו והתחלנו ללכת. האמת שטחנת הנזירים זה מקום יפהפה כשאין בו הרבה אנשים ומנגלים וכו'. פגשנו שם רק שני חבר'ה שיושבים על הדשא עם גיטרה ושהזמינו אותנו לקפה. היה אחלה התחלה של יום.

טלפון למאיה נפתלי סידר לנו ארוחת צהרים משובחת אצלם בבית כולל טרמפ הלוך וחזור בדיוק לאותו מקום בשביל (וגם הצעה מפתה שלה שסירבנו לה, לקצר ולהקפיץ אותנו ישירות ליגור). כאמור חזרנו אחרי ארוחת צהרים ממושכת לשביל, השעה הייתה 15:00 ורצינו להגיע ליגור עד 17:30 כדי להספיק להגיע לארוחת חג בקיבוץ הזורע, אליה הזמינו אותנו רמי ונורית הרפז. זה היה יום של ארוחות וביקורים....

הלכנו ממש מהר, התוואי היה נוח והייתה בו רק עלייה אחת שבסופה ח'רבה נחמדה עם בור מים פעיל שאהבנו כבר מהפעם הקודמת שהיינו כאן לפני שנתיים. עמדנו ביעד הזמנים שהקצבנו לעצמנו והגענו לחדר השביליסטים הצנוע ביגור בחמש וחצי. היו מים חמים, דבר שקצת הפתיע אותנו לטובה, התקלחנו ונטע בתם של נורית ורמי הגיעה לאסוף אותנו לארוחת חג אצלם. אני מנצל את הבמה להודות לרועי ונוב מקיבוץ יגור על האירוח. 

יום 16 – מיגור לחרבת לחרבת רקית.

על פי המפות המקטע הנוכחי נמשך עד למטה לצומת בית אורן ליד כלא 6. בפועל לנו לא הייתה באמת אפשרות להגיע לשם במצב צבירה נורמלי. לכן עצרנו בחרבת רקית ונהנינו מלינה במקום עם נוף משגע ואוויר טוב. העלייה לכרמל ממנה חששנו (אחרי התבור) התבררה כלא נוראית כלל. היא לא תלולה במיוחד ולכן לא מאוד הרגשנו אותה. זה יכול להיות גם קשור לעובדה שכל העלייה צחקנו שאיזה תעלול שרצינו לעשות. הצ'ופר האמיתי בעלייה הזו הוא הסוף שלה. סיימנו את העלייה ליד מאפיה בכביש הראשי של עוספיה. כדאי ללכת 50 מטרים דרומה כלומר שמאלה ולשבת לאכול במאפיה. יואב לא התאפק ואכל 6 בורקסים. קמנו וירדנו לנחל חיק כדי לגלות שבסופו אנחנו עומדים שוב מול עליה אימתנית להר שוקף. גם את זה עברנו והגענו לתצפית מהממת על קו החוף. השעה הייתה כבר נעימה ולמרות שאין צל בנקודת הנוף ישבנו לנו ונהנינו מהנוף. הסיום של היום היה מאוד קצר והגענו די מהר לחרבת רקית ולחניון שליד. סוכות ולכן היו לא מעט מטיילים שישנו במקום, אבל היה בסדר גמור.

יום 17 – מחרבת רקית למצפור עופר

שוב הפתעה ולא ממש נעימה. יום שעל הנייר נראה קל, הפך להיות ממש קשה. זה התחיל עם הירידה לכיוון צומת נחל אורן. זה קטע שביל שמעולם לא עשיתי שמתחיל בשביל פתוח עם נוף יפה ונמשך לירידה בין סלעים וטרשים שהיא מאתגרת ומעניינת אך מאוד איטית. הקצב האיטי למעשה משבש תמיד את התוכניות לכל היום. נכנסים לחום, ארוחת הבוקר מתעכבת ובכלל היום מתחיל ברגל שמאל. ריב משפחתי גם גרם לאווירה כבדה וכך אכלנו את ארוחת הבוקר בחניון לא כייפי במיוחד והמשכנו הלאה.

ההליכה לעין הוד לא הייתה בעייתית מלבד העובדה שהופתעתי שאין יער בדרך. מסתבר שכל האזור נשרף בשריפה הגדולה בכרמל והוא נראה שונה לגמרי ממה שזכרתי. עין הוד הייתה מאוד כייפית, קיוסק מפנק עם שולחנות וצל ופסלים ואווירה מהנה ורוגעת. אבל מכאן ועד נחל מערות היה על הפנים. היה חם, חשוף אבל בעיקר איטי. ההליכה מצפון לדרום במורדות הכרמל מורכבת מעלייה לשלוחות וירידה מהן וכך מספר פעמים. הדרך איטית מאוד בגלל סלעים ומצאנו את עצמנו הולכים בקצב של קילומטר וחצי לשעה ולא מגיעים לנחל מערות בו תכננו לאכול ארוחת צהרים. בסוף בשעה 16:00 הגענו ליעד, נחנו, נרגענו ואכלנו.

קיבלנו החלטה לנטוש את תוואי השביל וללכת במטעים. לא היה לנו סיכוי להגיע למצפה עופר בדרך שדומה לזו שאותה עשינו עד לכאן. ההחלטה התבררה כמצויינת ובמטעים הלכנו מהר והגענו לפני החושך למצפה עופר. התמקמנו על דק העץ מול הנוף, קיבלנו את פניהן של מיכל וגלית והיה כיף.

יום 18 – ממצפה עופר לבית חנניה

המקטעים של המפה כבר היו פחות רלוונטים לימים הבאים שלנו. בבית חנניה חיכה לנו בית של חברה, מורה לשל"ח וקולגה – לימור ארקין, שעמד לרשותנו ריק ומזמין. חיכינו לזה... למקלחת, לג'קוזי בחצר, לחשמל ולטלוויזיה.

את הבוקר שטפנו מהר וגילינו פינה ממש נחמדה שלא הכרתי כחלק משבילי נועם לזכרו של נועם בהגון. מעין פינת יער עם בית עץ מסנדות ופינת ישיבה. ממש אהבתי ואני מתכנן להגיע לשם מתי שהוא להעביר שם יום/לילה. המשכנו ובחרבת טלימון פגשנו את מיכל וגלית לארוחת בוקר. קבענו איתם בעין צור, אחרי שהם ישבו בבית קפה בזיכרון יעקב ואנחנו נאנק בחום הכבד ברגל עד לשם. ההליכה המתמשכת הייתה שווה את עין צור. טבילה בבריכה הקטנה שם, ציננה אותנו והרימה את המורל. שוב קבענו להיפגש למעלה בכניסה לגני הנדיב והם חיכו לנו עם מחצלת וארוחת צהרים מאוחרת. נפרדנו ויצאנו לקטע מקסים על שפת המצוק של רמת הנדיב עד לבית חנניה.

יום 19 – מבית חנניה לפארק נחל חדרה

חצי יום חופש הגדרנו לעצמנו, היינו צריכים את זה. קמנו בבוקר, הלכנו למכולת, טלוויזיה, ג'קוזי, מנוחה והחזרנו את הכוחות לעצמנו. יצאנו בשעה 14:00 חצינו את ג'אסר א-זרקא והגענו סוף סוף לחוף הים. ולא סתם חוף ים... חוף מקסים ואפילו נמל דייגים קטן ושרידי אמת מים רומאית. היה קסום גם מכיוון שמזג האוויר נעשה קודר והעננים היו מושלמים כשחסמו את קרני השמש שבדרך כלל מטגנות אותנו.

העננים לא נשארו בגדר אדי מים, אלא התעבו והורידו עלינו את היורה של השנה. רצנו לשירותים של החוף שבדיוק חלפנו בו, התארגנו על כיסוי גשם והמשכנו. עד לקיבוץ שדות ים הכל היה חלק ומהיר. התייבשנו והיינו בטוחים שתוך שעה נגיע לפארק נחל חדרה בו נישן. אבל תכניות ומציאות לחוד. השומר בשדות ים לא נתן לנו לעבור והתחלנו לעקוף את הקיבוץ. בשלב מסוים היה נראה לנו שהדרך המהירה היא בקו ישר לפינה הצפון-מזרחית של תחנת הכוח אורות רבין ולא לאורך הכבישים שהם התוואי של שביך ישראל במפה. מכאן התחלנו סדרה של טעויות שעלתה לנו בהגעה בחושך לנקודת הלינה, מותשים, עייפים ורעבים. בדיעבד ברור שהיה מהיר יותר ללכת לאורך הכבישים.

חתכנו את החולות עד שהגענו לאזור כל כך סבוך עם שיחים וקוצים שבקושי הצלחנו לעבור דרכו. ברגליים בערו מהשריטות ואפילו כשהיינו עשרים מטרים מהכביש ונראה היה שעברנו הכל גילינו שיש לפנינו עליה של 10 מטרים תלולה ועם קוצים בלתי עבירים. עברנו....

שביל ישראל מישור החוף

יום 20 – מפארק נחל חדרה להדסה נעורים

השכמנו מוקדם לאחר לילה בעייתי. ערן מיקם את האוהל שלו על הדשא והממטרות התחילו לעבוד לפנות בוקר. למזלו היה לו כיסוי גשם שהסתבר ככיסוי יעיל. לעומת זאת אנחנו ישנו בלי הכיסוי, מכיוון שהשארנו אותו בבית ופחדנו שהגשם יגיע. אז הוא לא הגיע בלילה אבל הגיע בבוקר ותפס אותנו ממש בסוף התקפלות. אני ואיתמר הספקנו עוד לרחוץ במים החמים של הנחל שמקורם בתחנת הכוח עד שדייג מקומי אמר לנו שלא רצוי לרחוץ בנחל מכיוון שיש בו ביוב. עד לרגעים אלו ממש שאני כותב את השורות האלו לא ראיתי תסמינים בעייתיים. אני חוזר לגשם... התחיל מבול רציני וכולנו הצטופפנו מתחת לכיסוי האוהל של ערן, עד יעבור זעם. אחרי זה רצנו לשירותים וניצלנו את הגג שלהם כדי להמשיך ולהסתתר עד שנהיה בטוחים שהגשם הפסיק.

יצאנו לדרך חלפנו בגבעת אולגה, הצטיידנו באוכל במכולת מקומית והמשכנו ליער חדרה. בשעות אחר הצהרים הגענו לחוף בית ינאי ולמרות שיש שם שירותים ומים לא אהבנו את הרעיון של שינה על חול עם רוח וחשש לגשם. ניצלנו את ההיכרות שלנו עם אנשים בהדסה נעורים והלכנו לישון שם במכסה קטן עם שירותים ומים.

יום 21 – מהדסה נעורים לשפיים

הלכנו לאורך החוף ואז לאורך החוף של נתניה. עצרנו לארוחת בוקר במכולת בנתניה. המשכנו עד לפולג ולשמורת נחל פולג ובצהריים הגענו לתחנת הדלק של יקום. פינקנו את עצמנו עם המבורגר איכותי בבורגר סאלון (מסתבר שיש רשת המבורגרים  כזו) והלכנו עד לחוף געש. במקום ללכת בשדות על שביל ישראל החלטנו לרדת וללכת לאורך הים, הליכה שחשפה את הילדים לנושא של נודיזם ואף לנודיזם של גייז. חוויות....

שוב לא רצינו לישון על החול עם הרוח ועלינו לשמורה למעלה וביציאה ממנה ישנו בשטח בלי שום תנאים אבל כן בהרגשה של טבע.

יום 22 – משפיים לנמל תל אביב

יום אחרון ויש דרייב להגיע. רצינו כבר לסיים והלכנו מהר עד להרצליה וממנה לנמל תל אביב.

קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

וינגרטן ומלמד הבנים

-מסורת המסעות - אבות ובנים התחילה לפני שנתיים. התחלנו עם שלושה מקטעים של שביל ישראל, המשכנו עם עמק המעיינות וסוף סוף הגענו לדבר האמיתי... שביל ישראל מדן עד תל אביב.

יצאנו לדרך ולא היינו בטוחים שנצליח לעמוד במשימה אבל כפי שאתם רואים, הגענו. אנחנו - יואב, איתמר, איתמר, יונתן, אורי וערן



מספר צפיות בטיול:




טיול בארץ - שבוע ומעלה
עונה אידיאלית - חורף סתיו אביב
טיול בדרגת קושי קשה

טיול: מדן לתל אביב בשביל ישראל

מסלול בן 22 ימים בתקופת חגי תשרי - תכנון ותובנות

ספטמבר-אוקטובר 2017

כותב: אורי מלמד

כמה מילים על המסע:  למסע של הורים וילדים על שביל ישראל יש צרכים שונים מאשר למסע של חבר'ה צעירים אחרי צבא. קשה לי להאמין שאפשר לקחת מסע של צעירים בכושר ולעשות העתק הדבק למסע עם ילדים. זה בא לידי ביטוי דבר ראשון בגודל התרמילים ובכושר הנשיאה של הציוד. במסע שלנו היה צריך למצוא פתרונות להרבה דברים ולכן כתבתי כאן תיאור מפורט של ימי ההליכה. מעבר לתיאור המפורט יש פוסט נפרד על הקשיים והפתרונות באופן כללי - קישור.

זמן ועונה: אם לא הייתה לנו מגבלה של ימי לימודים ועבודה אז העונה הנכונה לצאת לשביל היא פברואר-אפריל או אוקטובר-דצמבר. על מנת לא להפסיד יותר מידי ימי עבודה/לימודים טיילנו מערב ראש השנה עד חג שני של סוכות. 

לינה: ידענו שנישן הרבה בשטח מכיוון שקשה למצוא בית של מלאכי שביל שיארח אותנו. ובכלל ליפול 6 אנשים על מישהו זה פחות נעים. לכן ישנו 13 לילות של שטח, 4 לינות מסודרות אבל שטח ו-4 לינות הצלחנו למצוא מיטות אצל חברים או מלאכי שביל, בעיקר בחדרי שביליסטים בקיבוצים. ללא הרכבים שהקפצנו מידי פעם גם ארבע הלינות בחדרים לא היו קורות.

מה לקחנו: לילדים תרמילי 50 ליטרים ולנו 65 ליטרים. בכל תרמיל - שק שינה, מזרן, סט בגדים אחד קצר ספייר, כלי אוכל, פנס ומטען נייד. ציוד כללי שההי על המבוגרים - אוהל קליל לילדים, סט סירים קליל, גזיה, תרופות וקרם הגנה. שום דבר לא יותר מזה.

יום 1 – מדן למצפה לירן

כעקרון המקטע הראשון נחשב לקצר וקל. מתחילים בדן ומסיימים בתל חי, סה"כ 14 קילומטרים. הבעיה היא היום השני שהוא ארוך, מייגע, בעלייה וחשוף לשמש. זו הסיבה שהחלטנו להוסיף עוד 4 ק"מ ליום הראשון ולסיים אותו במצפה לירן. יש לכך שתי משמעויות, הראשונה שאין מים בנקודת הלינה ולכן צריך להצטייד בתל חי והשנייה היא שמוותרים על הטיפוס של השביל למעלה לשביל הגאולוגי ומסתפקים בהליכה על שביל עפר לרכב ואף כביש. בדיעבד זה היה צעד מאוד חכם.

מבחינת ההליכה: ארוחת בוקר עשינו בשולחנות בכניסה לשמורת החצבני. הילדים הלכו להתרחץ בבריכת השכשוך ולאחר מכן חזרו לכניסה להחליף בחזרה לבגדים יבשים. החלפנו לסנדלים כדי להרטיב את הנעליים בחצבני ולאחר המים נעלנו שוב את הנעליים.

הפסקת צהרים עשינו במקום ממש נחמד עם פלג מים זורמים וצל בכניסה לבית העלמין של יובל. למעשה זה האפיק של נחל עיון וזו פינה מצויינת לקר את בקבוקי המים ולנוח. ההפסקה הבאה הייתה באריה השואג, שם יש שירותים ומים ומשם הלכנו כשעה וחצי למצפה לירן שהוא מקום מקסים ועצוב לזכרו של לירן סעדיה שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

יום 2 – ממצפה לירן לחניון האלות

יום די ארוך, אבל הצמצום שעשינו ביום הקודם מאוד עוזר. בניגוד אלינו פגשנו 3 חבר'ה שלא עשו את השינוי הזה ונשברו בדרך. הם עלו על טנדר שלקח אותם לנקודת הסיום וויתרו על המשך השביל. קצת אחרי אמצע היום יש נקודת מים ממש על תוואי השביל בחוות משכנות רועים (לא צריך להתפתות לשלט שמכוון לכניסה לבסיס מסוים ורחוק יותר מהשביל כדי למלא מים). כעקרון בקבוק ספייר שלוקחים מתל חי למצפה לירן יכול להספיק לילה ולכל הבוקר שלמחרת אבל לנו היה רכב במצפה לירן מכיוון שלפני היציאה ביום הראשון הקפצנו לשם רכב עם מים ואוכל. לקראת סוף היום הגענו לנחל קדש ואפילו הצלחנו להינות ממנו למרות שהיינו די מותשים. גולן, חבר שחיכה לנו במצודת ישע לקח אותנו לישון בחניון האלות שבו יש מים ואווירה נעימה.

יום 3 – מחניון האלות לנחל דישון

יום מפתיע ברמת הקושי שלו שתפס אותנו לא מוכנים. על הנייר זה לא אמור להיות יום קשה במיוחד אבל יש מספר אלמנטים שהופכים אותו לכזה בעיקר בתקופה הזו של השנה. קרן נפתלי נראית קרובה ולא גבוהה במיוחד, בפועל השביל עושה סיבוב די גדול וגם העלייה יותר ממושכת ממה שנראה בהתחלה. וכך הגענו די מותשים לארוחת הבוקר בקרן נפתלי. מכאן והלאה עד נחל דישון ההליכה היא באזור חשוף וחם מאוד. חששנו שנהיה במחסור של מים ולכן ביקשנו ממורן אשתו של גולן שתחביא לנו מספר בקבוקי מים ליד בית האריזה שנמצא בהמשך השביל. טוב שכך היה מכיוון שממש היינו צריכים את המים האלו. לפני הדישון הטמפרטורה כבר עלתה, הגענו לשעות החמות של היום והעלייה לאוכף שמעלינו נמשכה קצת יותר מהצפוי. פגשנו זוג מטיילים שהגיע מהצד השני, ללא מים והם נראו די גמורים. נתנו להם בקבוק וירדנו לנחל דישון. בנחל כבר היה יותר טוב, היה צל טוב ומזג האוויר מתחיל להתקרר. המשכנו עד הכביש עוד כשעה הליכה ושם פגשנו את מיכל וגלית (בנות הזוג שלנו) שהגיעו לביקור הראשון. היינו אחרי שלושה ימים ללא מקלחת, מיובשים ומסריחים והחלטנו לוותר על הקטע האחרון של היום ולעשות אותו ברכב עד לחניון של נחל דישון. משם גם המשכנו למקלחת בקיבוץ ברעם בחדר השביליסטים.

יום 4 – מחניון נחל דישון לחרבת חוממה (למעשה ישנו בסאסא).

אחרי 3 ימים לא קלים בכלל, היום הרביעי היה יום של הפוגה ברמת הקושי. מלבד העובדה שמיכל וגלית חיכו לנו כל פעם על השביל עם ארוחת בוקר וצהרים זהו יום קצר בו הולכים חלק מהזמן בצל של חורש ומסיימים בחניון של חרבת חוממה שהוא חניון נחמד ונעים. אמנם בסוף היום גלית ומיכל נסעו הביתה אבל הספקנו להקפיץ את הרכבים לפני כן לחרבת חוממה וכך יכולנו לנסוע לישון אצל יוני שהוא מלאך שביל בקיבוץ סאסא. אחרי שלושה ימים של שינה בשטח, לילה במיטה עם מקלחת ומטבחון היה פינוק אמיתי. השארנו את הילדים קצת לבד בשעות הערב המאוחרות והקפצנו רכב אחד לכביש חוקוק כדי שיחכה לנו בסוף נחל עמוד

יום 5 – מחרבת חוממה לקמפינג בנחל עמוד

הבוקר התחיל בטיפוס מתמשך להר מירון. לא לקחנו הרבה מים והסתפקנו בליטר וחצי מכיוון שידענו שלמעלה בחניון יש ברז. לעומת זאת זו הייתה הפעם הראשונה שהלכנו עם אוכל ליומיים עלינו ולא הרגשנו מאוד כבדים בגלל זה. במפות סיום המקטע הוא חניון הפיתול אבל החלטנו לא להישאר שם שהגענו אליו משתי סיבות: המקום לא נעים בכלל לשינה ודבר שני היינו בפיתול באמצע היום. שגיא, אחיין של ערן שהצטרף לקח שניים מהילדים והם הלכו למכולת במושב מירון להביא פיתות ושתייה קרה. היה כיף לשתות משהו קר באמצע היום ותוספת הפיתות הייתה במקום.

לאחר עוד שעה וחצי הליכה הגענו לבריכות של נחל עמוד ולראשונה בשביל ממש שחינו במים עמוקים. היה תענוג ולאחר מכן עלינו לאזור הקופות של נחל עמוד שם נמצא חניון הלילה שהוא חניון מסודר ובתשלום. הגענו כאשר לא היה כבר אף אחד בשמורה, יצרנו קשר עם מנהל השמורה וביקשנו אישור לישון. הוא קצת התבאס עלינו אבל זה עבר. בדיעבד היינו צריכים לדבר איתו מראש. לא נורא...

יום 6 – מחניון נחל עמוד לחוקוק

יום שחששנו ממנו ובצדק. ליום הזה יצא מוניטין של יום ארוך שלא נגמר וגם נושא החום בעונה החמה לא פשוט כאן. ההתחלה קלה ומגיעים די מהר לבריכות שכווי ולעלייה לעין כובס. קצת אחרי העלייה לעין כובס השביל מתחיל לעלות ולרדת על המדרון ובשילוב של סלעים ומדרגות סלע ההליכה הופכת לאיטית במיוחד. בנוסף השמש עולה ומתחילה לקפוח על הראש. ההרגשה המשולבת של קושי, חום ותחושה שלא זזים הופכת מקום שהוא יפה על הנייר למאוד מעיק. השלב הראשון נגמר על כביש כרמיאל עמיעד. יש סימון טריקי לפני הכביש. נראה שהשביל יורד מתחת לכביש כשמתקרבים אליו, אבל למעשה השביל מתרחק ממנו מזרחה ועולה למעלה. מאוד מפתה להמשיך למטה אל מתחת לגשר של הכביש המהיר אבל דווקא העלייה הביאה אותנו למשאבות מגודרות של מקורות ולברז מים חיים. אמנם עושה רושם שאנשי מקורות ורשות הטבע מאוד ניסו להסתיר את קיום הברז שהם טרחו להוציא למטיילים אבל הוא שם. צריך להיכנס בין הגדר של המשאבות לגבעה ושם הפלא ופלא נמצא הברז. אחרי שקררנו את עצמנו ומילאנו מים המשכנו לשלב ב' של הנחל שהוא נחל עמוד תחתון. כאן הטמפרטורה כבר זהה לזו של הכנרת וזה אומר חם וגם ארוך... בסוף סיימנו את המקטע אבל פגשנו 3 חבר'ה מבוגרים שאספו תייר אמריקאי שהחליט ללכת מצפת לכנרת בנחל עמוד והיה על סף התייבשות/התבשלות. בכביש ידענו שאנחנו כבר קרובים לרכב שהשארנו בצומת של חוקוק וערן תפס טרמפ כדי להביא את הרכב ולקחת אותנו בנגלות לקיבוץ גינוסר כדי לישון שם על הדשא. החבר'ה שפגשנו עוד הספיקו לצעוק לנו מלמטה ש"טרמפים זה לחלשים". פגשנו אותם אחרי שעתיים בשעה 21:00 בדשא שלוקים, גמורים ומחוקים. אולי טרמפים זה לחלשים, אבל אם רוצים לסיים את השביל צריך להיות הגיוניים. שמענו אותם מתלבטים לגבי ההמשך למחרת והם קצת כפרו בעיקר וחשבו לפרוש. טרמפים זה לחזקים... הבנו.

הדשא בגינוסר לא היה מפנק כפי שהוא נראה בהתחלה. כמובן שאנחנו אסירי תודה לסער על האירוח אבל היו שם יתושים או פשפשים שהשאירו חותם רציני בערן ויונתן. הבנו שצריך לעשות הפסקה ולנוח במקום טוב.

יום 7 – יום מנוחה באכסניית כרי דשא

כאמור, קמנו עקוצים וכבר בשבע בבוקר התחיל להיות חם. הבנו שחייבים היום מנוחה ראויה. אכסניית כרי דשא הייתה מושלמת בשביל המנוחה שלנו. יש חוף בצמוד לאכסניה, ארוחת בוקר נחמדה, מזגן ומקלחת חמה וכל זה 800 שקלים לכולנו. סביר...

מכיוון שהחדר מתפנה רק בשעה 14:00 הבאנו את הרכב השני מהר מירון על הבוקר מוקדם ונסענו להעביר את הבוקר בעין עלמין שברמת הגולן בסמוך לבריכת המשושים. המקום מושלם לארוחת בוקר של אמצע שבוע עם רחצה קלה. אחרי עין עלמין נסענו לכרי דשא וקיבלנו את החדר. בילינו בטבריה כולל מקדונלד, בכנרת וסתם במנוחה בחדר. היה מושלם.

יום 8 – ממגדל ליער שוויץ

מזג האוויר היה טוב אתנו ועננים כיסו את השמיים כשעלינו לארבל. במצודה, באמצע העלייה, בחרנו לעלות דרך השביל האדום עם היתדות ולא דרך שביל ישראל. זה מקצר את המסלול מכיוון שרצינו למלא מים ולאכול בקופות וזו הדרך הקצרה. הנוף בקטע שלאחר מצוק הארבל מקסים וכך המשכנו עד טבריה. בצומת שאליה מגיעים בטבריה יש חנות נוחות שבה בלוני גז וציוד קמפינג שמיועד כנראה לשביליסטים הרבים שעוברים בצומת.

עברנו את טבריה והגענו ליער שוויץ, תפסנו מקום עם כמה שולחנות והתמקמנו ללילה.

יום 9 – מיער שוויץ לירדנית

יום קצרצר וקל שבהחלט היה ניתן לחבר אותו לעליה בנחל יבניאל וללכת עד ליבניאל אבל לא היה לנו למה למהר מכיוון שקבענו לעשות את יום כיפור בחוות מצפה איילים מעל יבניאל ולכן היינו צריכים למרוח את הזמן. היינו צריכים גם להסתנכרן עם תלמידים שלי "מש"צים", ביבניאל לאחר יום כיפור כך שידעתי שבשני הימים הבאים אני מושך זמן.

עין פוריה הפתיע אותנו לטובה מכיוון שהיו מים בבריכה והם היו סבירים לרחצה למרות העונה הבעייתית. אפשר גם להתרחץ בירדנית, אבל היא כל כך מלוכלכת מאשפה שאנשים משאירים לאחר שישנו על גדות הירדן שזה לא ממש עושה חשק. החלטנו לישון ברוב רוי שמאפשרים לשביליסטים שעושים את כל השביל (או לפחות חלק גדול ממנו כמונו) לישון אצלם. המקום ממש קסום והאווירה טובה ובכלל הם היו מסבירי פנים, אבל אליה וקוץ בה. היו שם מספר תרנגולים שהבחנו בהם עוד שהתמקמנו אחר הצהרים אבל לא צפינו את עוצמת הקריאות של אחד מהם, את השעה המוקדמת שהוא יתחיל לקרוא ואת המיקום שהוא בוחר לעשות את זה. יצא שבשלוש בבוקר, מעל הראש שלנו בגג החושה הוא התחיל לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות. זה הרג לנו את הלילה.

היו לנו התלבטויות לגבי לינה בנחל יבניאל בפינת הזולה היפה בין העצים ועם המים הזורמים שנמצאת ממש איך שהשביל פוגש את הנחל אבל בדיעבד הסתבר שאסור לישון שם ומזל שלא התקדמנו.

יום 10 – מהירדנית ליבניאל

עוד יום קצרצר שנבע ממה שהסברתי לגבי יום כיפור. היה נחמד לסיים את ההליכה ליד הסופר מרקט, להשאיר את הילדים עם גלידות ולהביא את הרכבים שלנו ליבניאל. יבניאל הייתה המקום האחרון כמעט שבו השתמשנו ברכבים לפני שהחנינו אותם בתחנת הרכבת של עתלית ונטשנו אותם עד לסוף הטיול. אחרי שאספנו את הילדים עלינו על פי ההסבר של עוזי לחוות מצפה איילים וגילינו מקום קסום ושונה שמעולם לא הייתי בו או שמעתי עליו.

יום 11 – עוצרים למנוחה המצפה איילים

מצפה איילים זו לא רק חוות בודדים שנמצאת באחד המקומות היפים בארץ מעל בקעת יבניאל. זה גם הסיפור של עוזי (אברהם) בעל החווה. עוזי הוא הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה. 
המכה הראשונה שחטף הייתה באזורי הכינוס ליד ראש פינה לפני הכניסה ללבנון. הוא היה מילואימניק כמו כולם אבל היה בתפקיד פיקודי. יומיים בשטח בלי מים וחלוקת המים, כמה שזה ישמע מופרך, הפכה להיות הגורם הראשון לחוסר האונים שהרגיש כל המלחמה. התמונה של החיילים מתנפלים ורבים על שישיות המים שהם הוציאו מממחסני החירום לאחר שנאלצו לפרוץ אותם הייתה יריית הפתיחה. אחרי זה כניסה פנימה וכל החבילה. 
המקום שלו משמש מפלט לחבר'ה פגועי נפש והלומי קרב. זה התחיל מחבר שהיה מגיע לעיתים קרובות ואשתו של החבר סיפרה לעוזי שאחרי שהוא חוזר מהחווה הוא יותר רגוע. והמשיך עם עוד חבר'ה שמגיעים ויכולים להרגע מול הנוף המהמם.
אנחנו כאמור הגענו הנה בעקבות חיפוש אחרי מלאך שביל להעביר אצלו את יום כיפור על שביל ישראל. היה כתוב באתר מלאכי השביל שאפשר לשלם כפי שמרגישים וזה לא למטרת רווחים אלא לתחזוקה של המקום. 

יום 12 – מיבניאל לכפר קיש

ביבניאל הצטרפו אלינו 60 תלמידים מבית הספר שלי לשלושת המקטעים הבאים. זהו מסע שאנחנו מכנים – מסע מחש"ל ובו המשצים וגם משצים שהינם בוגרי בית הספר הולכים שלושה מקטעים של השביל כל שנה ותמיד חוזרים אל נקודת הסיום של שנה שעברה וממשיכים הלאה. הפרוייקט יסתיים בשנת 2032 באילת.

פחדתי מאוד מהיום הזה בגלל העלייה לרמת סירין אבל דווקא העלייה הזו לא הייתה מאוד מעיקה, סביר להניח שבגלל שהתחלנו אותה בשעה 6 בבוקר. עצרנו בחללית שנמצאת בסוף העלייה ואכלנו ארוחת בוקר. החללית זה מבנה שהיה מיועד להקרנה של סרטים באחד מהקיבוצים בעמק והיום שנגמר השימוש בו, העלו אותו למעלה וזה מעניין לראות אותו כאן. הוא נראה קצת כמו חללית ומכאן השם.

ההליכה ברמת סירין לא הייתה קשה במיוחד. לא היו עליות משמעותיות, להיפך, הרגשנו יותר ירידות. שני מעיינות שהגענו אליהם בדרך עזרו להנעים את היום. הראשון יותר מפורסם אבל פחות מוצלח הוא עין אולם. בור מים עם מים צלולים אמנם אך קקי של פרות בכל הסביבה. קפצתי פנימה אבל לא היה שוס. דווקא עין רכש היה ממש טוב. הבריכה מאוד רדודה אבל המים צלולים-צלולים ואפשר לשכב בהם בנעימים. קל לפספס את שני המעיינות ולכן צריך לבדוק במפה מתי מתקרבים אליהם. עין אולם נמצא ממש על השביל איפה שיש בריכה לפרות והרבה פרות או סימנים לפרות אבל עין רכש נמצא כ-50 מטרים מהשביל. השביל עובר על המדרון ורואים למטה מבנה משאבות. בנקודה הזו צריך פשוט לחתוך למטה ישר למבנה ובתחתית הערוץ ללכת 20 מטרים אחרונית לבריכה של המעיין. יש צל וזה תענוג.

ישנו בלילה בחניון מעלה קיש. אין ממש מעלה לכיוון החניון וזה גם לא ממש חניון, אבל מקום יפה לישון בו עם פח אשפה וללא מים.

יום 13 – מכפר קיש להר דבורה.

לפני שנתיים עשינו את המקטע הזה ולא הספקנו לעלות להר דבורה. הפעם הייתי נחוש אבל גם זה לא עזר ולא הספקנו לעלות להר דבורה בסוף היום. מסתבר שהר תבור זה חתיכת הר. קודם כל התחלנו את הבוקר בשש וחצי וזה היה מאוחר מכיוון שלקח לנו שעה ומשהו להגיע עד לתחילת העלייה. אז התחלנו לעלות ופשוט לא זזנו. העלייה תלולה ובשלב מסויים היינו צריכים לעצור כל 300 מטרים כדי לנשום ולשתות. בסוף הגענו... יש כמובן מים ושירותים למעלה בכנסייה. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו בירידה שגם היא הסתמנה כגורם מאוד מעכב לחלק מהילדים. שוב לקח לנו הרבה יותר זמן ממה שחשבנו וכל הסיפור הסתיים בקיוסק למטה בטרמינל האוטובוסים בשעה 13:00.  מכאן ניסינו לתת גז ולא לעצור הרבה ואכל הלכנו הרבה מאוד קילומטרים בזמן מאוד סביר אבל זה לא הספיק להר דבורה. לקראת ההר ראינו שגם חלק גדול מהילדים סובלים מיבלות, שפשפות וכל מיני מרעין בישין אחרים, כולל גם אותי ואת יואב. החלטנו ללכת בשביל מסומן שחור שמקיף את ההר מצפון באותו קו גובה במקום לעלות לפסגה ולרדת צד שני. היינו על גבול החושך ובכלל לא היה הגיוני להתעקש. ישנו במעין כיכר שהיא מפגש שבילים ומסומנת במפה כחניון עם שולחנות. לא היו שולחנות, לא היו מים ורק פח אשפה הוכיח שאכן מדובר במה שסומן כחניון.

שביל ישראל הר תבור

יום 14 – מהר דבורה לצומת במוביל

שוב מתחילים עם עלייה. הפעם לנצרת עילית והשביל גם עושה סיבוב ועיקוף לא ברורים ומאריך מאוד את הדרך.  כאן נתקלנו שוב בתופעה שכבר ראינו ועוד נראה ושנובעת משינוי התוואי. גוגל מפות שבו נעזרנו מאוד וגם המפה של השביל של חברת שביל נט מסמנים עלייה לכיוון עין מאהל שהוא הכיוון ההגיוני. לעומת זאת, בנקודה מסויימת השביל בשטח פשוט פונה מהתוואי במפות כיוון דרום וזה לא הגיוני. זה לא קרה פעם אחת וההיגיון שלנו היה בדרך כלל ללכת עם הסימון למרות שאנחנו לא יודעים לאן הוא ייקח אותנו. כאן התלבטתי מכיוון שזה הסתמן שהארכה רצינית. בחרתי בשביל קיצור שהגיע לחלקה פרטית, חתכנו בשטח דרך קוצים עד שהגענו לגדר נמוכה ועליה שילוט "שמורת טבע". הבנתי שלקחו את השביל לכאן כדי שנראה את השמורה המוזרה שהייתה לפנינו, שטח מאורך וצר ולא ברור. רק אחרי עוד מאתיים מטרים כשראיתי שילוט על אירוס נצרתי, הבנתי מה מטרת העיקוף. לא יודע.... בטח לא בעונה הזו....

המשכנו ועברנו בכפר משהד בו אנשים היו ממש נחמדים וברכו אותנו מחלונות הבתים. ציפורי, קבר רבי יהודה, ריש לקיש וצומת המוביל.

נפרדנו מהמשצים ונסענו בקו 420 למצפה הושעיה שם ארחו אותנו מוישי וטובה שהם.

יום 15 – מטחנת הנזירים ליגור.

היינו חייבים יום רגוע אחרי 3 ימים מאוד אינטנסיביים. קמנו באיזי בבוקר, ארוחה מפנקת, טובה הכינה לנו סנדוויצ'ים, הרכב כבר היה בחנייה אחרי שבלילה טובה לקחה אותי ליבניאל להביא אותו וכך יצאנו רגועים אל טחנת הנזירים במטרה לחתוך 9 קילומטרים מהשביל. השארתי את הרכב בטחנת הנזירים בשאיפה שהוא יהיה שלם כשאחזור מתי שהוא לקחת אותו והתחלנו ללכת. האמת שטחנת הנזירים זה מקום יפהפה כשאין בו הרבה אנשים ומנגלים וכו'. פגשנו שם רק שני חבר'ה שיושבים על הדשא עם גיטרה ושהזמינו אותנו לקפה. היה אחלה התחלה של יום.

טלפון למאיה נפתלי סידר לנו ארוחת צהרים משובחת אצלם בבית כולל טרמפ הלוך וחזור בדיוק לאותו מקום בשביל (וגם הצעה מפתה שלה שסירבנו לה, לקצר ולהקפיץ אותנו ישירות ליגור). כאמור חזרנו אחרי ארוחת צהרים ממושכת לשביל, השעה הייתה 15:00 ורצינו להגיע ליגור עד 17:30 כדי להספיק להגיע לארוחת חג בקיבוץ הזורע, אליה הזמינו אותנו רמי ונורית הרפז. זה היה יום של ארוחות וביקורים....

הלכנו ממש מהר, התוואי היה נוח והייתה בו רק עלייה אחת שבסופה ח'רבה נחמדה עם בור מים פעיל שאהבנו כבר מהפעם הקודמת שהיינו כאן לפני שנתיים. עמדנו ביעד הזמנים שהקצבנו לעצמנו והגענו לחדר השביליסטים הצנוע ביגור בחמש וחצי. היו מים חמים, דבר שקצת הפתיע אותנו לטובה, התקלחנו ונטע בתם של נורית ורמי הגיעה לאסוף אותנו לארוחת חג אצלם. אני מנצל את הבמה להודות לרועי ונוב מקיבוץ יגור על האירוח. 

יום 16 – מיגור לחרבת לחרבת רקית.

על פי המפות המקטע הנוכחי נמשך עד למטה לצומת בית אורן ליד כלא 6. בפועל לנו לא הייתה באמת אפשרות להגיע לשם במצב צבירה נורמלי. לכן עצרנו בחרבת רקית ונהנינו מלינה במקום עם נוף משגע ואוויר טוב. העלייה לכרמל ממנה חששנו (אחרי התבור) התבררה כלא נוראית כלל. היא לא תלולה במיוחד ולכן לא מאוד הרגשנו אותה. זה יכול להיות גם קשור לעובדה שכל העלייה צחקנו שאיזה תעלול שרצינו לעשות. הצ'ופר האמיתי בעלייה הזו הוא הסוף שלה. סיימנו את העלייה ליד מאפיה בכביש הראשי של עוספיה. כדאי ללכת 50 מטרים דרומה כלומר שמאלה ולשבת לאכול במאפיה. יואב לא התאפק ואכל 6 בורקסים. קמנו וירדנו לנחל חיק כדי לגלות שבסופו אנחנו עומדים שוב מול עליה אימתנית להר שוקף. גם את זה עברנו והגענו לתצפית מהממת על קו החוף. השעה הייתה כבר נעימה ולמרות שאין צל בנקודת הנוף ישבנו לנו ונהנינו מהנוף. הסיום של היום היה מאוד קצר והגענו די מהר לחרבת רקית ולחניון שליד. סוכות ולכן היו לא מעט מטיילים שישנו במקום, אבל היה בסדר גמור.

יום 17 – מחרבת רקית למצפור עופר

שוב הפתעה ולא ממש נעימה. יום שעל הנייר נראה קל, הפך להיות ממש קשה. זה התחיל עם הירידה לכיוון צומת נחל אורן. זה קטע שביל שמעולם לא עשיתי שמתחיל בשביל פתוח עם נוף יפה ונמשך לירידה בין סלעים וטרשים שהיא מאתגרת ומעניינת אך מאוד איטית. הקצב האיטי למעשה משבש תמיד את התוכניות לכל היום. נכנסים לחום, ארוחת הבוקר מתעכבת ובכלל היום מתחיל ברגל שמאל. ריב משפחתי גם גרם לאווירה כבדה וכך אכלנו את ארוחת הבוקר בחניון לא כייפי במיוחד והמשכנו הלאה.

ההליכה לעין הוד לא הייתה בעייתית מלבד העובדה שהופתעתי שאין יער בדרך. מסתבר שכל האזור נשרף בשריפה הגדולה בכרמל והוא נראה שונה לגמרי ממה שזכרתי. עין הוד הייתה מאוד כייפית, קיוסק מפנק עם שולחנות וצל ופסלים ואווירה מהנה ורוגעת. אבל מכאן ועד נחל מערות היה על הפנים. היה חם, חשוף אבל בעיקר איטי. ההליכה מצפון לדרום במורדות הכרמל מורכבת מעלייה לשלוחות וירידה מהן וכך מספר פעמים. הדרך איטית מאוד בגלל סלעים ומצאנו את עצמנו הולכים בקצב של קילומטר וחצי לשעה ולא מגיעים לנחל מערות בו תכננו לאכול ארוחת צהרים. בסוף בשעה 16:00 הגענו ליעד, נחנו, נרגענו ואכלנו.

קיבלנו החלטה לנטוש את תוואי השביל וללכת במטעים. לא היה לנו סיכוי להגיע למצפה עופר בדרך שדומה לזו שאותה עשינו עד לכאן. ההחלטה התבררה כמצויינת ובמטעים הלכנו מהר והגענו לפני החושך למצפה עופר. התמקמנו על דק העץ מול הנוף, קיבלנו את פניהן של מיכל וגלית והיה כיף.

יום 18 – ממצפה עופר לבית חנניה

המקטעים של המפה כבר היו פחות רלוונטים לימים הבאים שלנו. בבית חנניה חיכה לנו בית של חברה, מורה לשל"ח וקולגה – לימור ארקין, שעמד לרשותנו ריק ומזמין. חיכינו לזה... למקלחת, לג'קוזי בחצר, לחשמל ולטלוויזיה.

את הבוקר שטפנו מהר וגילינו פינה ממש נחמדה שלא הכרתי כחלק משבילי נועם לזכרו של נועם בהגון. מעין פינת יער עם בית עץ מסנדות ופינת ישיבה. ממש אהבתי ואני מתכנן להגיע לשם מתי שהוא להעביר שם יום/לילה. המשכנו ובחרבת טלימון פגשנו את מיכל וגלית לארוחת בוקר. קבענו איתם בעין צור, אחרי שהם ישבו בבית קפה בזיכרון יעקב ואנחנו נאנק בחום הכבד ברגל עד לשם. ההליכה המתמשכת הייתה שווה את עין צור. טבילה בבריכה הקטנה שם, ציננה אותנו והרימה את המורל. שוב קבענו להיפגש למעלה בכניסה לגני הנדיב והם חיכו לנו עם מחצלת וארוחת צהרים מאוחרת. נפרדנו ויצאנו לקטע מקסים על שפת המצוק של רמת הנדיב עד לבית חנניה.

יום 19 – מבית חנניה לפארק נחל חדרה

חצי יום חופש הגדרנו לעצמנו, היינו צריכים את זה. קמנו בבוקר, הלכנו למכולת, טלוויזיה, ג'קוזי, מנוחה והחזרנו את הכוחות לעצמנו. יצאנו בשעה 14:00 חצינו את ג'אסר א-זרקא והגענו סוף סוף לחוף הים. ולא סתם חוף ים... חוף מקסים ואפילו נמל דייגים קטן ושרידי אמת מים רומאית. היה קסום גם מכיוון שמזג האוויר נעשה קודר והעננים היו מושלמים כשחסמו את קרני השמש שבדרך כלל מטגנות אותנו.

העננים לא נשארו בגדר אדי מים, אלא התעבו והורידו עלינו את היורה של השנה. רצנו לשירותים של החוף שבדיוק חלפנו בו, התארגנו על כיסוי גשם והמשכנו. עד לקיבוץ שדות ים הכל היה חלק ומהיר. התייבשנו והיינו בטוחים שתוך שעה נגיע לפארק נחל חדרה בו נישן. אבל תכניות ומציאות לחוד. השומר בשדות ים לא נתן לנו לעבור והתחלנו לעקוף את הקיבוץ. בשלב מסוים היה נראה לנו שהדרך המהירה היא בקו ישר לפינה הצפון-מזרחית של תחנת הכוח אורות רבין ולא לאורך הכבישים שהם התוואי של שביך ישראל במפה. מכאן התחלנו סדרה של טעויות שעלתה לנו בהגעה בחושך לנקודת הלינה, מותשים, עייפים ורעבים. בדיעבד ברור שהיה מהיר יותר ללכת לאורך הכבישים.

חתכנו את החולות עד שהגענו לאזור כל כך סבוך עם שיחים וקוצים שבקושי הצלחנו לעבור דרכו. ברגליים בערו מהשריטות ואפילו כשהיינו עשרים מטרים מהכביש ונראה היה שעברנו הכל גילינו שיש לפנינו עליה של 10 מטרים תלולה ועם קוצים בלתי עבירים. עברנו....

שביל ישראל מישור החוף

יום 20 – מפארק נחל חדרה להדסה נעורים

השכמנו מוקדם לאחר לילה בעייתי. ערן מיקם את האוהל שלו על הדשא והממטרות התחילו לעבוד לפנות בוקר. למזלו היה לו כיסוי גשם שהסתבר ככיסוי יעיל. לעומת זאת אנחנו ישנו בלי הכיסוי, מכיוון שהשארנו אותו בבית ופחדנו שהגשם יגיע. אז הוא לא הגיע בלילה אבל הגיע בבוקר ותפס אותנו ממש בסוף התקפלות. אני ואיתמר הספקנו עוד לרחוץ במים החמים של הנחל שמקורם בתחנת הכוח עד שדייג מקומי אמר לנו שלא רצוי לרחוץ בנחל מכיוון שיש בו ביוב. עד לרגעים אלו ממש שאני כותב את השורות האלו לא ראיתי תסמינים בעייתיים. אני חוזר לגשם... התחיל מבול רציני וכולנו הצטופפנו מתחת לכיסוי האוהל של ערן, עד יעבור זעם. אחרי זה רצנו לשירותים וניצלנו את הגג שלהם כדי להמשיך ולהסתתר עד שנהיה בטוחים שהגשם הפסיק.

יצאנו לדרך חלפנו בגבעת אולגה, הצטיידנו באוכל במכולת מקומית והמשכנו ליער חדרה. בשעות אחר הצהרים הגענו לחוף בית ינאי ולמרות שיש שם שירותים ומים לא אהבנו את הרעיון של שינה על חול עם רוח וחשש לגשם. ניצלנו את ההיכרות שלנו עם אנשים בהדסה נעורים והלכנו לישון שם במכסה קטן עם שירותים ומים.

יום 21 – מהדסה נעורים לשפיים

הלכנו לאורך החוף ואז לאורך החוף של נתניה. עצרנו לארוחת בוקר במכולת בנתניה. המשכנו עד לפולג ולשמורת נחל פולג ובצהריים הגענו לתחנת הדלק של יקום. פינקנו את עצמנו עם המבורגר איכותי בבורגר סאלון (מסתבר שיש רשת המבורגרים  כזו) והלכנו עד לחוף געש. במקום ללכת בשדות על שביל ישראל החלטנו לרדת וללכת לאורך הים, הליכה שחשפה את הילדים לנושא של נודיזם ואף לנודיזם של גייז. חוויות....

שוב לא רצינו לישון על החול עם הרוח ועלינו לשמורה למעלה וביציאה ממנה ישנו בשטח בלי שום תנאים אבל כן בהרגשה של טבע.

יום 22 – משפיים לנמל תל אביב

יום אחרון ויש דרייב להגיע. רצינו כבר לסיים והלכנו מהר עד להרצליה וממנה לנמל תל אביב.

קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *