רן לבנת

רן לבנת

-חזרתי לדרום אמריקה אחרי 12 שנים. הטיול הזה הוא הזדמנות להשלים את כל מה שלא הספקנו בטיול הקודם, שזה קודם כל Ushuaia וארץ האש, אחר כך טורס דה לה פיין, ואחר כך גם את אותה חציית גבול הרפתקנית שוויתרנו עליה בפעם הקודמת. על החצייה הזו אספר כאן.

מספר צפיות בטיול:

רן, הפעם לבד


דרום אמריקה

טיול לחו"ל - שבועים עד חודש

טיול: בחזרה לפטגוניה

מאושוויה ואל צ'אלטן לקרטרה אוסטרל

מרץ 2017

כותב: רן לבנת

מרץ 2005
שרון זוגתי ואני יושבים בבית קפה ב  El-Calafate שבארגנטינה ומלקקים גלידה מעולה. לפני שבועיים יצאנו מבואנוס איירס לטיול של שבועיים בדרום דרום-אמריקה, והגענו עד לכאן. אחרי ביקור חובה בקרחון המתנפץ המפורסם (פריטו מורנו), אנחנו מתלבטים לאן להמשיך.

"קר לי", מתלוננת שרון, "אני בחופשה הכי ארוכה שלי מאז סיום הלימודים, ובא לי שמש, לא בא לי שיהיה לי קר."

מתגלגלת שיחה עם זוג רוכבי אופנוע שיושבים אצל השולחן הסמוך. הם הגיעו היום או אתמול מפארק "טורס דה לה פיין" המפורסם שבצ'ילה, מרחק של כמה שעות נסיעה מכאן.

"מדהים" הם אומרים, "חובה לבקר"

"לא", פוסקת שרון, "אין לנו ציוד קמפינג, אין לנו נעליים נגד מים, לא נראה לי".

"מה עם Ushuaia?" אני מנסה, "לא ניגע יחד בשפיץ של היבשת??"

"לא", מחליטה שרון, "בוא נחזור צפונה, לכיוון השמש. לברילוצ'ה, למנדוזה "

ויתרתי. אבל עדיין אפשר להתמקח על המסלול צפונה.

אתמול בארוחת הערב בגסט האוס פגשנו זוג מטיילים מצ'ילה שהגיעו ל- El-Calafate במסלול הרפתקני במיוחד. יוצאים מהקצה הדרומי של ה- Caratera Austral שבצ'ילה להפלגה של שלוש שעות, הולכים 24 קילומטרים באזור ספר שבין צ'ילה לארגנטינה, ורק אז חוצים את גבול לתוך ארגנטינה, ושם ממשיכים בהפלגה נוספת דרך "האגם הנטוש"

"מה את אומרת??", אני מנסה להישמע משכנע, "נלך על זה?"

שרון מהססת. אני פורש על שולחן הפלסטיק מפה של כל דרום אמריקה שקנינו בבואנוס איירס כחלק מ"תכנון  הטיול ברגע האחרון" שלנו. המפה היא בקנה מידה גדול. קשה להבחין במעבר הגבול המסתורי, "והאגם הנטוש" קטן יותר על המפה מטיפת הגלידה שטפטפה בסמוך ל- Fitz Roi"

"אנחנו לא מאורגנים לסוג כזה של טיול חמוד," היא מסבירה לי, יותר ברוך הפעם, "אני יודעת שאתה כבר מת לספר לאורי מלמד על ההרפתקה הזו, אבל לא בא לי להיתקע בשביל זה על חוף אגם נטוש, בלי אוהל ובלי שק שינה."

ינואר 2017 

כלקח מהטיול הקודם, הגעתי הפעם לבואנוס איירס בתחילת ינואר ולא באמצע מרץ, ובמקום להתגלגל באיטיות דרומה באוטובוסים, קניתי טיסת המשך ישירה ל - Ushuaia.

שרון לא איתי. היא התחתנה בינתיים עם רן אחר ויש להם ילד.

הטיול הזה הוא הזדמנות להשלים את כל מה שלא הספקנו בטיול הקודם, שזה קודם כל Ushuaia וארץ האש, אחר כך טורס דה לה פיין, ואחר כך גם את אותה חציית גבול הרפתקנית שוויתרנו עליה בפעם הקודמת. על החצייה הזו אספר כאן.טורס דל פיין טרק דרום אמריקה

מפורטו נטאלס שבצ'ילה נסענו כחמש שעות ל-El-Calafate. בהפסקת הצהריים שם לא הצלחתי לאתר את הגלידריה ההיא מלפני 12 שנה, אז במקום זה אכלתי פיצה, וקניתי במחיר מופקע ספר נדיר של הלונלי פלאנט שאורי מלמד המליץ עליו: Trekking and Hiking in South Patagonia.בספר מוזכר אותו מסלול חצייה של הגבול: מ- El-Chalten  שבארגנטינה אל Villa O'Higgins שבצ'ילה. המסלול כולל נסיעה של שעתיים אל "האגם הנטוש"  Lago Desierto)) ואז חצייה שלו בסירה (כשעה). בקצה האגם יש עמדת ביקורת גבול של ארגנטינה, ואחרי שחוצים אותה, מטפסים כשישה קילומטרים בסבך בוצי, חוצים את נקודת הגבול ברגל, וממשיכים עוד 15 ק"מ על דרך עפר, עד שנכנסים לצ'ילה באופן רשמי בעמדת הביקורת שם.

בשלב מאוחר יותר של הטיול פגשתי בבית קפה את סופיה, דוקטורנטית צ'ילאנית לגיאוגרפיה עם התמחות בנושא גבולות. סופיה הסבירה לי באריכות על סכסוכי הגבולות בין צ'ילה לארגנטינה, ובפרט בקטע הזה שבאזור הקרחונים. שתי המדינות לא הצליחו להסכים אם הגבול צריך לעבור לאורך קו פרשת המים או בקו שמחבר בין הפסגות של רכס האנדים. בשנת 1981 כמעט פרצה מלחמה על "האגם הנטוש" בין שלטונו של פינושה בצ'ילה לשלטון הגנרלים בארגנטינה. ברגע האחרון האפיפיור התערב והצליח לפשר בין הצדדים, אבל קו הגבול עדיין נמצא בבוררות ואין הסכמה.  סופיה הופתעה לגלות שבמפה הטופוגרפית שקניתי בארגנטינה יש מסלולי הליכה שיוצאים מצ'ילה ולכאורה חוצים את הגבול. מכרתי לה את המפה.El-Chalten אל צאלטן ארגנטינה

בכל אופן, אחת התוצאות של הסכסוך ההוא הייתה, שהארגנטינאים חיזקו את אחיזתם ב El-Chalten, והפכו אותה מעמדה צבאית לעיירת תיירות תוססת.  הם גם סימנו את מסלולי ההליכה לפסגות שמסביב, ובראשן ה- Fitz Roi המפורסם.

הגנרלים הארגנטנאים, אגב, כנראה רצו מאד להילחם, אז במקום להילחם בצ'ילה, הם פנו לכבוש את איי פוקלנד מהאנגלים... זה לא הסתיים טוב.

האוטובוס שלי הגיע ל- El-Chalten בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ומיהרתי לסוכנות הנסיעות Zona Austral כדי לברר את האפשרויות לחציית הגבול.

על-פי המידע שאספתי, חציית האגם הגדול שבצ'ילה (Lake O'Higgins) אפשרית רק שלוש פעמים בשבוע, וגם הפלגות אלו עשויות להתבטל כשמזג האוויר לא מתאים. באינטרנט ממליצים בחום להצטייד באוהל ובמזון, ולהתכונן נפשית להיתקע על חוף האגם הנטוש ליום, יומיים, ואף שלושה.

אתגר אחד הוא שאין לי אוהל, רק שק-שינה. אתגר שני הוא שקניתי מראש כרטיס להפלגה חזרה ל- Puerto Natales מכפר קטן בשם Tortel שנמצא מצפון ל- Villa O'Higgins, כך שאני לא מאד גמיש....

בסוכנות הנסיעות אני לומד שכדי להיות בטוח שאגיע בזמן להפלגת המעבורת שלי, אני מוכרח לצאת לדרך כבר למחרת. קצת חבל כי El-Chalten נראית עיירה עליזה, גם מאוחר מדי להשיג אוהל. לא נורא. נקווה לטוב.

יוצאים במיניבוס שבע וחצי בבוקר ועוצרים לצלם קצת בדרך. בעשר מגיעים לאגם הנטוש ועולים על סירת מנוע בינונית. חוצים את האגם תוך כשעה כולל עצירה לצילום של זוג קונדורים. ציפיתי שיהיו איתי מטיילים נוספים בדרכם לצ'ילה, אבל טעיתי. כולם חוזרים בחזרה לארגנטינה, ורק אני מחתים דרכון ומתחיל לטפס לבדי בשביל שבין העצים. שלטי עץ פשוטים מסמנים את הדרך. השביל לא תמיד ברור ומכוסה בלא מעט בוץ, אבל התוואי הטופוגרפי לא מאפשר לטעות בכיוון.

תוך כשעתיים אני מגיע לשיא הגובה של השביל. מצד אחד דגל של ארגנטינה ומהצד השני דגל של צ'ילה. מקום מצוין לאכול את הסרדינים והקרקרים. שכחתי לציין שלמרות אלפי קילומטרים של גבול משותף ועשרות רבות של מעברי גבול, החצייה בין שתי המדינות השכנות האלו אינה פשוטה. אסור למשל לחצות עם פירות וירקות טריים, או כל מזון אחר שלא ארוז באריזתו המקורית.

תוך כדי נמנום-עיכול על קו הגבול, אני מגיע למסקנה שאם אגביר קצת את הקצב, אוכל אולי לחצות את האגם עוד היום. מדובר בכ- 15 ק"מ של שביל 4X4 שצריך לחצות בפחות משלוש שעות. התיק שלי לא כבד במיוחד, ואני מניח שיש סיכוי טוב לטרמפ בחלק מהדרך.

שעתיים וארבעים וחמש דקות לאחר מכן אני מתפרץ מיוזע ומתנשף לתחנת ביקורת הגבולות הצ'ילאנית שלחוף האגם (Lago O’Higgins). הייתי אופטימי כשחשבתי שיהיה טרמפ.

"הסירה כבר הגיעה?" אני שואל את פקיד ההגירה, מנגב אדים ממשקפי השמש.

"אתה יודע לקרוא אנגלית?" הוא שואל בחזרה, ומפנה אותי לשלט בכניסה שמבקש להשאיר את התרמילים בחוץ. אחר-כך הוא גם מבקש שאזרוק לפח שקית של שזיפים מיובשים שמצא בתיק...

הסירה לא תגיע היום. לא נורא. עשיתי כושר, והאמת שיהיה מעניין לבלות לילה-בשום מקום הזה.
במבט זריז ראיתי כמה מבני עץ נטושים,  for the worst case scenario.

אבל אחרי שאני מחתים את הדרכון ומתקדם עוד קילומטר לאורך השביל אני מוצא אתר קמפינג שצמוד לבית חווה מקומי – כך שיש מיטה, יש מקלחת, ויש אוכל חם !

מעבר גבול מהקרטרה אוסטרל לארגנטינה

ארוחת הערב הייתה מהנעימות ביותר בטיול הזה. כל המשפחה טורחת יחד על סעודה כפרית פשוטה וטעימה, והסלון-מטבח הקטן הופך לחדר אוכל שמארח גם חלק מדיירי אתר הקמפינג.

בבוקר, אחרי שינה ארוכה ועמוקה, אני מטפס לאתר הקמפינג לשתות כוס תה עם החברים החדשים. אני לומד שמלבד ההפלגה של חברת Robinson Cruzo ששילמתי עליה 80 דולרים אמריקאיים (!!) ויוצאת רק שלוש פעמים בשבוע במקרה הטוב, יש גם הפלגות יומיות זולות יותר.

אני גם פוגש אמריקאי-ספרדי רעב ועצבני בשם לואיס, שקנה כרטיס להפלגה של אתמול שהתבטלה. אין לו כמעט כסף, רק כרטיסי אשראי, והוא מודאג מה יקרה עם גם ההפלגה של היום תתבטל.

"למה שלא תעלה על הסירה הקטנה," אני מציע, "ואחר-כך תתמקח איתם על הכרטיס?"

לואיס מהסס, אז אני יורד ביחד איתו לרציף. אנחנו מתמקחים קצת על המחיר עם המשיט של הסירה הקטנה, מסכימים על מחירים שהבטחנו לא לגלות, וברגע האחרון אני חושב שבעצם, למה שלא אעלה גם אני?

וכך, כעבור שלוש שעות על הפלגה יפהפיה לאורך האגם, אנחנו "על קרקע בטוחה" בכפר הקטן Villa O’Higgins נחים מההרפתקה, ומרוצים מעצמנו.

ההתמקחות עם חברת Robinson Cruzo על הכרטיס שלא השתמשנו בו הוא סיפור משעשע בפני עצמו, על כך בפרק אחר.

קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רן לבנת

רן

רן לבנת

-חזרתי לדרום אמריקה אחרי 12 שנים. הטיול הזה הוא הזדמנות להשלים את כל מה שלא הספקנו בטיול הקודם, שזה קודם כל Ushuaia וארץ האש, אחר כך טורס דה לה פיין, ואחר כך גם את אותה חציית גבול הרפתקנית שוויתרנו עליה בפעם הקודמת. על החצייה הזו אספר כאן.



מספר צפיות בטיול:




דרום אמריקה

טיול לחו"ל -שבועיים חודש

טיול: בחזרה לפטגוניה

מאושוויה ואל צ'אלטן לקרטרה אוסטרל

ינואר 2017

כותב: רן לבנת

מרץ 2005
שרון זוגתי ואני יושבים בבית קפה ב  El-Calafate שבארגנטינה ומלקקים גלידה מעולה. לפני שבועיים יצאנו מבואנוס איירס לטיול של שבועיים בדרום דרום-אמריקה, והגענו עד לכאן. אחרי ביקור חובה בקרחון המתנפץ המפורסם (פריטו מורנו), אנחנו מתלבטים לאן להמשיך.
"קר לי", מתלוננת שרון, "אני בחופשה הכי ארוכה שלי מאז סיום הלימודים, ובא לי שמש, לא בא לי שיהיה לי קר."

מתגלגלת שיחה עם זוג רוכבי אופנוע שיושבים אצל השולחן הסמוך. הם הגיעו היום או אתמול מפארק "טורס דה לה פיין" המפורסם שבצ'ילה, מרחק של כמה שעות נסיעה מכאן.

"מדהים" הם אומרים, "חובה לבקר"

"לא", פוסקת שרון, "אין לנו ציוד קמפינג, אין לנו נעליים נגד מים, לא נראה לי".

 

"מה עם Ushuaia?" אני מנסה, "לא ניגע יחד בשפיץ של היבשת??"

"לא", מחליטה שרון, "בוא נחזור צפונה, לכיוון השמש. לברילוצ'ה, למנדוזה "

ויתרתי. אבל עדיין אפשר להתמקח על המסלול צפונה.

אתמול בארוחת הערב בגסט האוס פגשנו זוג מטיילים מצ'ילה שהגיעו ל- El-Calafate במסלול הרפתקני במיוחד. יוצאים מהקצה הדרומי של ה- Caratera Austral שבצ'ילה להפלגה של שלוש שעות, הולכים 24 קילומטרים באזור ספר שבין צ'ילה לארגנטינה, ורק אז חוצים את גבול לתוך ארגנטינה, ושם ממשיכים בהפלגה נוספת דרך "האגם הנטוש"

"מה את אומרת??", אני מנסה להישמע משכנע, "נלך על זה?"

שרון מהססת. אני פורש על שולחן הפלסטיק מפה של כל דרום אמריקה שקנינו בבואנוס איירס כחלק מ"תכנון  הטיול ברגע האחרון" שלנו. המפה היא בקנה מידה גדול. קשה להבחין במעבר הגבול המסתורי, "והאגם הנטוש" קטן יותר על המפה מטיפת הגלידה שטפטפה בסמוך ל- Fitz Roi"

"אנחנו לא מאורגנים לסוג כזה של טיול חמוד," היא מסבירה לי, יותר ברוך הפעם, "אני יודעת שאתה כבר מת לספר לאורי מלמד על ההרפתקה הזו, אבל לא בא לי להיתקע בשביל זה על חוף אגם נטוש, בלי אוהל ובלי שק שינה."

ינואר 2017 

כלקח מהטיול הקודם, הגעתי הפעם לבואנוס איירס בתחילת ינואר ולא באמצע מרץ, ובמקום להתגלגל באיטיות דרומה באוטובוסים, קניתי טיסת המשך ישירה ל - Ushuaia.

שרון לא איתי. היא התחתנה בינתיים עם רן אחר ויש להם ילד.

הטיול הזה הוא הזדמנות להשלים את כל מה שלא הספקנו בטיול הקודם, שזה קודם כל Ushuaia וארץ האש, אחר כך טורס דה לה פיין, ואחר כך גם את אותה חציית גבול הרפתקנית שוויתרנו עליה בפעם הקודמת. על החצייה הזו אספר כאן.טורס דל פיין טרק דרום אמריקה

מפורטו נטאלס שבצ'ילה נסענו כחמש שעות ל-El-Calafate. בהפסקת הצהריים שם לא הצלחתי לאתר את הגלידריה ההיא מלפני 12 שנה, אז במקום זה אכלתי פיצה, וקניתי במחיר מופקע ספר נדיר של הלונלי פלאנט שאורי מלמד המליץ עליו: Trekking and Hiking in South Patagonia.בספר מוזכר אותו מסלול חצייה של הגבול: מ- El-Chalten  שבארגנטינה אל Villa O'Higgins שבצ'ילה. המסלול כולל נסיעה של שעתיים אל "האגם הנטוש"  Lago Desierto)) ואז חצייה שלו בסירה (כשעה). בקצה האגם יש עמדת ביקורת גבול של ארגנטינה, ואחרי שחוצים אותה, מטפסים כשישה קילומטרים בסבך בוצי, חוצים את נקודת הגבול ברגל, וממשיכים עוד 15 ק"מ על דרך עפר, עד שנכנסים לצ'ילה באופן רשמי בעמדת הביקורת שם.

בשלב מאוחר יותר של הטיול פגשתי בבית קפה את סופיה, דוקטורנטית צ'ילאנית לגיאוגרפיה עם התמחות בנושא גבולות. סופיה הסבירה לי באריכות על סכסוכי הגבולות בין צ'ילה לארגנטינה, ובפרט בקטע הזה שבאזור הקרחונים. שתי המדינות לא הצליחו להסכים אם הגבול צריך לעבור לאורך קו פרשת המים או בקו שמחבר בין הפסגות של רכס האנדים. בשנת 1981 כמעט פרצה מלחמה על "האגם הנטוש" בין שלטונו של פינושה בצ'ילה לשלטון הגנרלים בארגנטינה. ברגע האחרון האפיפיור התערב והצליח לפשר בין הצדדים, אבל קו הגבול עדיין נמצא בבוררות ואין הסכמה.  סופיה הופתעה לגלות שבמפה הטופוגרפית שקניתי בארגנטינה יש מסלולי הליכה שיוצאים מצ'ילה ולכאורה חוצים את הגבול. מכרתי לה את המפה.El-Chalten אל צאלטן ארגנטינה

בכל אופן, אחת התוצאות של הסכסוך ההוא הייתה, שהארגנטינאים חיזקו את אחיזתם ב El-Chalten, והפכו אותה מעמדה צבאית לעיירת תיירות תוססת.  הם גם סימנו את מסלולי ההליכה לפסגות שמסביב, ובראשן ה- Fitz Roi המפורסם.

הגנרלים הארגנטנאים, אגב, כנראה רצו מאד להילחם, אז במקום להילחם בצ'ילה, הם פנו לכבוש את איי פוקלנד מהאנגלים... זה לא הסתיים טוב.

האוטובוס שלי הגיע ל- El-Chalten בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ומיהרתי לסוכנות הנסיעות Zona Austral כדי לברר את האפשרויות לחציית הגבול.

על-פי המידע שאספתי, חציית האגם הגדול שבצ'ילה (Lake O'Higgins) אפשרית רק שלוש פעמים בשבוע, וגם הפלגות אלו עשויות להתבטל כשמזג האוויר לא מתאים. באינטרנט ממליצים בחום להצטייד באוהל ובמזון, ולהתכונן נפשית להיתקע על חוף האגם הנטוש ליום, יומיים, ואף שלושה.

אתגר אחד הוא שאין לי אוהל, רק שק-שינה. אתגר שני הוא שקניתי מראש כרטיס להפלגה חזרה ל- Puerto Natales מכפר קטן בשם Tortel שנמצא מצפון ל- Villa O'Higgins, כך שאני לא מאד גמיש....

בסוכנות הנסיעות אני לומד שכדי להיות בטוח שאגיע בזמן להפלגת המעבורת שלי, אני מוכרח לצאת לדרך כבר למחרת. קצת חבל כי El-Chalten נראית עיירה עליזה, גם מאוחר מדי להשיג אוהל. לא נורא. נקווה לטוב.

יוצאים במיניבוס שבע וחצי בבוקר ועוצרים לצלם קצת בדרך. בעשר מגיעים לאגם הנטוש ועולים על סירת מנוע בינונית. חוצים את האגם תוך כשעה כולל עצירה לצילום של זוג קונדורים. ציפיתי שיהיו איתי מטיילים נוספים בדרכם לצ'ילה, אבל טעיתי. כולם חוזרים בחזרה לארגנטינה, ורק אני מחתים דרכון ומתחיל לטפס לבדי בשביל שבין העצים. שלטי עץ פשוטים מסמנים את הדרך. השביל לא תמיד ברור ומכוסה בלא מעט בוץ, אבל התוואי הטופוגרפי לא מאפשר לטעות בכיוון.

תוך כשעתיים אני מגיע לשיא הגובה של השביל. מצד אחד דגל של ארגנטינה ומהצד השני דגל של צ'ילה. מקום מצוין לאכול את הסרדינים והקרקרים. שכחתי לציין שלמרות אלפי קילומטרים של גבול משותף ועשרות רבות של מעברי גבול, החצייה בין שתי המדינות השכנות האלו אינה פשוטה. אסור למשל לחצות עם פירות וירקות טריים, או כל מזון אחר שלא ארוז באריזתו המקורית.

תוך כדי נמנום-עיכול על קו הגבול, אני מגיע למסקנה שאם אגביר קצת את הקצב, אוכל אולי לחצות את האגם עוד היום. מדובר בכ- 15 ק"מ של שביל 4X4 שצריך לחצות בפחות משלוש שעות. התיק שלי לא כבד במיוחד, ואני מניח שיש סיכוי טוב לטרמפ בחלק מהדרך.

שעתיים וארבעים וחמש דקות לאחר מכן אני מתפרץ מיוזע ומתנשף לתחנת ביקורת הגבולות הצ'ילאנית שלחוף האגם (Lago O’Higgins). הייתי אופטימי כשחשבתי שיהיה טרמפ.

"הסירה כבר הגיעה?" אני שואל את פקיד ההגירה, מנגב אדים ממשקפי השמש.

"אתה יודע לקרוא אנגלית?" הוא שואל בחזרה, ומפנה אותי לשלט בכניסה שמבקש להשאיר את התרמילים בחוץ. אחר-כך הוא גם מבקש שאזרוק לפח שקית של שזיפים מיובשים שמצא בתיק...

הסירה לא תגיע היום. לא נורא. עשיתי כושר, והאמת שיהיה מעניין לבלות לילה-בשום מקום הזה.
במבט זריז ראיתי כמה מבני עץ נטושים,  for the worst case scenario.

אבל אחרי שאני מחתים את הדרכון ומתקדם עוד קילומטר לאורך השביל אני מוצא אתר קמפינג שצמוד לבית חווה מקומי – כך שיש מיטה, יש מקלחת, ויש אוכל חם !

מעבר גבול מהקרטרה אוסטרל לארגנטינה

ארוחת הערב הייתה מהנעימות ביותר בטיול הזה. כל המשפחה טורחת יחד על סעודה כפרית פשוטה וטעימה, והסלון-מטבח הקטן הופך לחדר אוכל שמארח גם חלק מדיירי אתר הקמפינג.

בבוקר, אחרי שינה ארוכה ועמוקה, אני מטפס לאתר הקמפינג לשתות כוס תה עם החברים החדשים. אני לומד שמלבד ההפלגה של חברת Robinson Cruzo ששילמתי עליה 80 דולרים אמריקאיים (!!) ויוצאת רק שלוש פעמים בשבוע במקרה הטוב, יש גם הפלגות יומיות זולות יותר.

אני גם פוגש אמריקאי-ספרדי רעב ועצבני בשם לואיס, שקנה כרטיס להפלגה של אתמול שהתבטלה. אין לו כמעט כסף, רק כרטיסי אשראי, והוא מודאג מה יקרה עם גם ההפלגה של היום תתבטל.

"למה שלא תעלה על הסירה הקטנה," אני מציע, "ואחר-כך תתמקח איתם על הכרטיס?"

לואיס מהסס, אז אני יורד ביחד איתו לרציף. אנחנו מתמקחים קצת על המחיר עם המשיט של הסירה הקטנה, מסכימים על מחירים שהבטחנו לא לגלות, וברגע האחרון אני חושב שבעצם, למה שלא אעלה גם אני?

וכך, כעבור שלוש שעות על הפלגה יפהפיה לאורך האגם, אנחנו "על קרקע בטוחה" בכפר הקטן Villa O’Higgins נחים מההרפתקה, ומרוצים מעצמנו.

ההתמקחות עם חברת Robinson Cruzo על הכרטיס שלא השתמשנו בו הוא סיפור משעשע בפני עצמו, על כך בפרק אחר.

קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *