גור שחר

גור שחר

מי אני?

גור שחר – בן 24, גר בבית הילל שבגליל העליון. עורך וצלם עצמאי. טכנאי ראשי ושדר ברדיו קול הגליל העליון. וכותב את הבלוג מנורת לילה.

שירתתי שלוש שנים ביחידת הסרטה. לפני הצבא עשיתי תואר הנדסאי, במסלול יג'-יד' בקולנוע.

בנוסף, משחק עם קבוצת אימפרוביזציה תל אביבית בשם "דווקא לורה".

אה, ויש לי בלוג - מוזמנים 

מספר צפיות בטיול:

גור שחר


טיול: גלישת ספות בארץ

לאיפה שהזמינו אותי, הלכתי. מהערבה ועד חיפה

ספטמבר-אוקטובר 2016

כותב: גור שחר

מה זה גלישת ספות? אנשים טובי לב מכל העולם מציעים את הספה שלהם בסלון לאירוח מטיילים מכל העולם ללא תשלום. מה התמורה? היכרות של חברים מכל העולם. הפלטפורמה הזאת פעילה בעיקר באירופה. וגם בארצנו פגשתי לא מעט מארחים כאלו. וכן, יש אתר.

איך זה קרה ? אז איך זה קרה השתחררתי מהצבא באוגוסט 16 וחיפשתי. כמו כולם רציתי בעיקר לנוח ולנסות להבין מה קורה איתי עכשיו. הרבה אנשים בורחים לחו"ל למסע של חודשים ארוכים. לא שיש בזה משהו רע, להפך, גם אני מתכנן את המסע הזה בימים אלו. אבל אחרי השחרור חיפשתי משהו שונה.

חיפשתי את היכולת להיות ספונטני: אני בנאדם מתוכנן ומחושב. חיי מורכבים מפרויקטים שונים עליהם אני עובד רוב שעות היום. כשאני נדרש להרכיב לו"ז (בין אם זה לסרט שאני עובד עליו ובין אם זה לטיול) אני חוקר, בודק וקורא המון מידע ובתהליך ארוך ומרתק אני מרכיב לעצמי את הנדרש. כשהשתחררתי הרגשתי שנזרקתי לחופשי, ושעכשיו אני צריך מהר לעשות משהו שיוציא אותי מאזור הנוחות שלי. משהו שינער אותי קצת, שיאפשר לי להרגיש שאינני כבול יותר לאף מערכת. כי ידעתי שאין הרבה זמן עד שאחזור לחיים על פי יומן.

אז למה לא בחו"ל? לא היה לי מספיק כסף לעשות את החוויה הלא מתוכננת הזאת בחו"ל. ולא עניין אותי לקחת 5 ימים באיזו עיר באירופה. רציתי את החוויה של לדעת איפה אני מתחיל ולא לדעת מה יקרה באמצע והיכן הטיול שלי יסתיים.

 

השלב הראשון במסע היה פוסט בפייסבוק

הרבה חברים טובים שתפו את הפוסט ועשו לייק. אני אישית הפצתי אותו בכל מיני קבוצות רלוונטיות ומהר מאוד קיבלתי פניות רבות מאנשים שאינני מכיר והזמינו אותי. עניתי להם שנהיה בקשר בהמשך. ככה זה כשלא מתכננים.

החלטתי שאני מתחיל בשבוע בזולה המשפחתית של רויקה בחוף הבונים. רועי הוא חבר מדהים שלמד איתי קולנוע במכללה. הוא בדיוק השתחרר שבוע קודם לכן והזמין אותי להתחיל ממנו. טוב, לא בדיוק ספה, אבל לא אומרים לא לרויקה. אז באתי...

הזולה בחוף היתה מעין חווית רגיעה. כניסה קלה למצב של חוסר ידיעה. הנה אני פה, חול חודר ומלכלך את כל גופי, יתושים אוכלים אותי, אין לי מושג מה הולך לבוא וטוב לי. זה היה נדרש מבחינתי. לזולה אווירה משלה, מתגוררים שם רועי (החבר), ארז (אבא של רועי) והדו (חבר של המשפחה). היופי בזולה הוא שתמיד מגיעים חברים ואנשים לא צפויים ומצטרפים לחוויה.

ישר כשהגעתי רצנו למים כמו ילדים שיצאו לחופש הגדול. רק שאנחנו יצאנו לחופש גדול יותר. היה בזה משהו מרגש ממש. הרגשנו שסוף סוף אנחנו יכולים להיות איפה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. נכון, כל הקלישאה הזאת מוכרת לכם. אבל התחושה הזאת ממש רעדה בנו. הים היה יחסית סוער באותו היום, הגלים בעטו והכו בנו במלוא חוזקם. ואנחנו נהנינו מהמכות האלו. כל אחת מהם הזכירה לנו שאנחנו לא בצבא יותר.

נדיר שאני מצליח לחייך כשאני לא יודע מה יקרה בהמשך, אבל אני חושב שכבר שם השינוי התחיל לנוע בי. בזולה ממעיטים בדיבור. הדברים פשוט קורים כשזה מרגיש נכון לכולם. התעוררנו בבוקר מזמזומי זבובים ושמש בוהקת. רויקה הדליק אש במדורה וחימם עליה קפה חזק כדי להתעורר כמו שצריך. לגמנו את הקפה באיטיות ושתקנו. ופתאום באורח פלא, כאילו זה היה מתוכנן, רויקה והדו קמו מהמחצלות והחלו ביחד לנער את החול ולסדר את השולחן המבולאגן מהלילה הקודם. וכשטקס הניקיון נגמר שניהם החלו לבשל, הכל בשתיקה בטוחה כזאת.

בלילה הגיעו חברים של רועי, ואני שתכננתי להישאר שבוע בזולה, החלטתי שאני ממשיך. עדיין לא מתרחק אבל עובר לספה אמתית. וכאן זנדי נכנס לתמונה.

גיא זנדמן (הקרוי זנדי) הוא חבר טוב של רויקה שגר בדירת חדר בעין הוד – כפר אומנים יפיפייה באיזור חוף הכרמל. המקום עמוס גלריות מדהימות של אומנים בטכניקות שונות. ובנוסף, רוב הבתים שם הם מבני אבן מדהימים. מיד אחרי הערב בים החלטתי שאני ממשיך לזנדי ששמע על הטיול ושמח לארח אותי. זנדי הוא מוזיקאי מוכשר בטירוף, איש פעלתן ומלא אנרגיות של עשייה: הבלוז פולק שהוא מנגן בכישרון רב נכנס ישר אל תוך הלב. ומעבר לזה הבנאדם אירח אותי באהבה רבה. קמנו לבוקר של סדנאות. הוא לימד אותי את תורת המדיטציה אותה הוא מתרגל כל בוקר. ואני העברתי לו סדנאת אימפרוביזציה מצומצמת משתתפים (רק הוא). אני לקחתי ממנו את היכולת להירגע ולהניח למחשבות לזרום. והוא לקח ממני כלים לבמה. אחרי יומיים המשכתי. לא אוכל להרחיב על כל הספות, אז אני מדלג קדימה מעט.

את הראל הכרתי כשהייתי בשומר הצעיר בערך בכיתה יא'. היינו ביחד בכמה סמינרים והתחברנו. פעם גם ביקרתי אותו בביתו. אבל הקשר בינינו לא נשמר באותה תקופה. כמה חודשים לאחר מכן במהלך ביקור אצל סבתא שלי בגעש בחג הפסח, כשישבנו לשולחן החג הקיבוצי הוא פתאום הופיע מאחוריי. ואז הסתבר לנו שסבתא שלו מתגוררת באותו קיבוץ, מאוחר יותר הסתבר לנו שהסבתות שלנו ממש שכנות – בית מול בית. מאז היינו בקשר רחוק. מידי פעם מצאנו עצמנו מדברים בטלפון בעיקר לפני חגים בשביל לתאם מפגשים שלא תמיד יצאו לפועל. ובסך הכול כל אחד חי את חייו. לקראת המסע יצרתי קשר מחדש, והצעתי להראל שאגיע אליו. והנה זה קרה. הראל גר בגבעת חיים איחוד. ברגע שהגעתי הוא לקח אותי לטיול אופניים ארוך מאוד מהקיבוץ שלו לחוף הים. מסלול שארך כשעה וחצי נסיעה. מכיוון שיצאנו מאוחר יחסית כשהגענו לים כבר החל להחשיך. ולכן, לא התעכבנו בים יותר מידי, חזרנו בחושך בנסיעה של עוד כשעה וחצי. 

כמו שאתם יכולים לראות בתמונות הנוף היה נעים. הטיול עבר בשיחות ארוכות וזיכרונות רבים מתקופת הנעורים בשומר הצעיר. התעדכנו על חייו אחד של השני בימים אלו. ודיברנו על חלומותינו.

הרגשתי מאוד בבית. הרגשתי שמאוד נוח לי עם הראל – בטיול, בקיבוץ ובביתו. יצאתי לטיול כי רציתי לחוות חוויות, אך יותר מזה, רציתי לצאת מאיזור הנוחות, רציתי להרגיש איך זה כשהדברים לא מסתדרים או שהרגשות מתערבבים. וגם זה הגיע. על כך בהמשך...

את היום סגרנו בצפייה בפעם המי יודע כמה בסרט "שמש נצחית בראש צלול".

אני קופץ קדימה ל...  לקחתי את האוטובוס מתל אביב לעין גדי, הנסיעה עברה בנעימים. כשהנוף החל להתחלף הלב שלי החל לדפוק וחיוך נמרח על פני. משהו בהרי הצהוב האלו, באווירה היבשה והשקטה תמיד משך אותי. הטיולים שתמיד אהבתי ואף פעם לא פספסתי בתור נער היו הטיולים לדרום. יש בזה מבחינתי סוג של בריחה אמתית למקום לא ידוע. ואולי זה בגלל שאני גר בגליל העליון ושינוי הנוף המוחלט הזה קוסם לי. בכל מקרה הדרום היה מפוצץ חוויות בטיול. הגעתי לשיר, המארחת שלי בעין גדי. שיר היא חברה של חברה טובה, כך הגעתי אליה. היא עובדת בשמורת נחל דוד מה שאפשר לי להיכנס לטיול נעים וקצר. השמורה מרתקת ומלאת חיות שונות ומשונות. והיא כוללת מקורות מים טבעיים שאפשר להתרחץ בהם. התיישבתי ליד בריכה טבעית, השענתי את גבי על התיק ופתחתי לקרוא בספר שלקחתי איתי.

זוג צעיר עם ילד קטן, בערך בגיל שש, עברו לידי, רחצו במים ושאלו אותי אם אוכל לצלם אותם. כמובן שהסכמתי ומיד קמתי להוכיח את יכולות הצילום שלי. הם התיישבו לידי, וזיהיתי כבר פוטנציאל לשיחה מעניינת, אז הנחתי לספר לשכב לצד התיק והתחלנו לדבר. התחברתי בעיקר עם אביב, האבא, שהוא מוזיקאי ויוצר. היה לנו חיבור מהיר וקליל. חיבור של טיול. אז המשכתי להסתובב איתם בשמורה. שיחקתי קצת עם שון, הילד החמוד שלהם וכשיצאנו מהשמורה הם שאלו אותי אם אני רוצה לטייל איתם למחרת בנחל ערוגות.

כמובן שאין שום סיבה להגיד לא! במיוחד כשהסיבה שבגללה יצאתי לטיול היתה לפגוש, להכיר ולהפתיע את עצמי. "כן, בכיף!" אמרתי.

באותו ערב שיר וכמה חברים שלה אספו אותי, נסענו כחצי שעה עם טנדר 4X4 בערים הגבוהים שמשקיפים לים המלח. השמש כבר החלה לרדת. "אני מכיר צוק מדהים פה, כבר מגיעים" אמר הנהג. טולטלנו במשך דקות ארוכות בהרי חול לא מסומנים ומסודרים וכבר לא ידעתי למה לצפות. אבל כאמור, אני כבר פה, אז חוויה בטוח תופיע. לבסוף הרכב נעצר, יצאנו החוצה והנוף שהתגלה היה עוצר נשימה. השמש כבר החלה להתחבא מאחורי ההרים. הצוק הגבוה השקיף לים המלח הארוך. והרוח הייתה נעימה ורק הוסיפה לאווירה המיוחדת. ומסתבר שלא רק אני התרגשתי מהנוף הזה, גם הם פערו פיהם למרות שכבר ראו אותו, וכבר מכירים הרבה זמן את הצבעים של השמיים בדרום כשמחשיך.

"זה הזמן הוורד" הסבירה לי שיר "ככה אנחנו קוראים לזה כי בזמן שקיעה השמיים משנים צבע באופן הדרגתי". הדלקנו את הגזיה, נעשו בחירות דמוקרטיות בין מפלגת תה למפלגת קפה. לבסוף חיממנו מים עם עלי נענע טריים, ולגמנו בשקט לצליליי הרוח שמלטפת אותנו. יום לאחר מכן  טיילתי בנחל ערוגות עם החברים שהכרתי יום קודם לכן, ובערב ישבתי עם החברים של שיר מעין-גדי לארוחת ערב מפנקת. וכשהתעוררתי ביום למחרת הבנתי שאני רוצה לנוע. חיפשתי אתגרים, מישהו או משהו שינער אותי קצת. חיפשתי משהו מעבר למסלולי טיול וחבר'ה. רציתי להרגיש.

דרך אח של חבר של חבר הגעתי לקומונה של ש"שינים בקיבוץ לוטן בערבה שהסכימו לארח אותי. ארזתי את עצמי מהר והלכתי לתחנת האוטובוס שמחוץ לקיבוץ. ובאותו ערב שהגעתי החבר'ה הצעירים זכו לסדנת אימפרוביזציה מגבשת בהדרכתי. ואני זכיתי בחדר לבד עם מזרון זוגי (שאחרי שישנתי עליו הבנתי שהוא עבר כמה חוויות לפני שהוא פגש את הגב שלי).

החיים בקיבוץ לוטן הם אקולוגים בכל מובן. תוכלו למצוא במקום פארק עם פעילויות אקולוגיות לילדים. הרבה מהאוכל הם מגדלים בעצמם. בכניסה פרוסים פסלי בוץ מעניינים. וכמובן שגם חדרים שלמים שבנויים מבוץ.

הש"שינים עובדים קשה. קמים כל יום מוקדם מאוד ויוצאים ליום ארוך בענפי הקיבוץ, מה שאומר שהיה לי המון זמן לבד להסתובב ולטייל עם עצמי. מצאתי את עצמי יוצא עם תיק צד ובו בקבוק מים קטן, מחברת כתיבה, פלאפון ועט אל עבר הרי הערבה הגדולים. לא ידעתי בדיוק לאן אני רוצה לטייל ומה אני רוצה לעשות אבל הרגליים הובילו אותי, אז זרמתי אחריהם. יש לי אהבה רבה לבדידות. אני נהנה מהיכולת שלי לבלות זמן עם עצמי. בדידות היא לאו דווקא דבר רע, בבדידות שלי אני יודע הכי טוב מה אני רוצה, ואיך אני רוצה את זה. כל זמן שטיילתי לבד ניווטתי ממקום למקום בביטחון רב.

הדבר השני שאני אוהב בבדידות זה את האפשרות להתרכז ולחשוב עם עצמי על החיים שלי. לאן אני רוצה לקחת אותם. כשאני לבד אני מצליח לנתח את החוויות שעברתי לעומק. אז צעדתי לבד אל עבר ההרים הגבוהים. כל צעד מרגיש קטן מאוד לעומתם. הנוף נשאר עומד במקום, והתחושה היא שאני לא מצליח באמת להתקרב, שאני לא אגיע להרים לעולם. ועם כל צעד לעברם אני מרגיש את הלב שלי דופק – אני לבד, אם יקרה לי משהו, אם אפול מאחד ההרים או אם אפצע – אף אחד לא ידע מזה.

המשכתי לצעוד בחשש קל עד שהגעתי למרגלות ההר. התחלתי לעלות בטיפוס קל ונעים. הבטתי למטה לראות שלא יוצאים נחשים מתחת לכל מיני סלעים גדולים. והמחשבות המפחידות עדיין צעקו במוחי, אך רגליי ניסו כנראה להוכיח לי אחרת – כי הן המשיכו לצעוד, והן עשו זאת די מהר. לאחר מספר דקות הגעתי לקצה ההר. וסוף סוף העזתי להרים את ראשי אל עבר הנוף המטורף שנשקף ממנו.

שטף של רגשות הכה בי, דמעות בודדות החלו לזלוג מעיניי ולאחר כמה שניות פרצתי בבכי עז. ידעתי שאף אחד לא שומע אותי, הרגשתי שאני צריך לשחרר המון חוויות ושאלות שהטרידו אותי. המון לחצים שהחזקתי מהשירות הצבאי ולא נתנו לי לנוח. המון רגעים ששפטתי את עצמי יתר על המידה והנה עכשיו הכל פשוט יוצא החוצה בצורת טיפות שקופות. ומהר מאוד הבכי נהפך לצחוק מתגלגל שמתערבב והופך את כל הדקות הללו לקוקטייל רגשות מעניין.

התיישבתי וכתבתי את הכל, עניתי לעצמי על השאלות הלא פתורות. פתאום אחרי פרץ הרגשות חשתי שאין בי מחסומים – עכשיו אני יודע את התשובות הברורות לכל השאלות המציקות, עכשיו אני יודע מה הכיוון שלי בחיים.

המשכתי לבלות שעות ארוכות לבד בלוטן, לקראת אחר הצהריים המאוחרים נשכבתי על הדשא ונרדמתי לכמה שעות, כשהתעוררתי היה כבר חשוך וקר. נעמדתי בזהירות וצעדתי לעבר הקומונה של החבר'ה.

התיישבתי בחדרי וניסיתי להבין מה קורה איתי בהמשך, היה לי נחמד בקומונה אבל הרגשתי שאת החוויה החזקה שלי פה כבר עברתי. המון התרוצץ לי בראש והוא כאב לי קצת. וכך יום לפני כיפור, אחרי שלושה ימים בקומונה, ארזתי את תיקיי והצפנתי לכפר סבא לאירוח שיאפשר לי קצת נוחות.

בני דודים מדרגה שניה, גרים בבני ציון, אנשים אהובים ומקסימים, ראו את המסע שלי בפייסבוק והזמינו אותי. אז באתי!

לא ידעתי שמצפה לי סופ"ש של חוויות. כשהגעתי הם סיפרו לי שמחר הם מתכננים בפעם הראשונה לעשות מסיק זיתים ולאחר מכן ללכת לבית-בד להפוך את חומר הגלם לשמן זית. שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף. ובמסע הזה, כבר החלטתי, אני לא אומר לא. וכך יצא שמסקתי איתם זיתים מעצים שיש להם בחצר, נסעתי איתם לבית-בד וראיתי בפעם הראשונה היא יוצרים שמן זית אמיתי. ואפילו זכיתי לקחת בקבוק הביתה.

מעבר לזה, בחיי לא היה לי חיבור אישי עם חיות מחמד. לחתולים אני אלרגי וכלבים אף פעם לא הרגישו לי כמו חברים. אני כמובן לא שונא או מתעלל בחיות, אבל מעולם לא הרגשתי מחובר אליהם רגשית. אצל משפחת ברייר בפעם הראשונה הצלחתי להתאהב בכלב. טימי. ג'ק ראסל קטן וחברותי, ברגע שהגעתי אליהם הוא הרים מקל ורץ אליי שאזרוק לו. וכך שיחקתי איתו שעות בחצר ביתם. רצתי איתו מפינה לפינה. וזרקתי לו מקלות בגדלים שונים. ולבסוף אפילו הרשתי לו לשבת עלי וללקק לי את כל הפנים. מה שהיה חוויה מצחיקה ונחמדה. אז הנה גיליתי על עצמי עוד משהו.

בדרך המשכתי לבית אלעזרי לעזור לארוז דירה של חבר שעוזב, משם נסעתי לירושלים לגיחה קצרצרה ואז מצאתי את עצמי בקומונה של שנה ב' במכינה הקדם צבאית ביפו.

אני חושב שהמשיכה שלי לקומונות הייתה בגלל תחושת פספוס מוסתרת. בתיכון הייתי במשך 5 שנים חבר בתנועת השומר הצעיר. וכשהגעתי ליב' הייתי צריך להחליט האם להמשיך לשנת שירות בתנועה ולגור בקומונה או לעשות לימודי קולנוע לפני הצבא. בסוף הקולנוע ניצח, אבל עד היום אני חושב מה היה קורה אם הייתי הולך לגור בקומונה. זו חוויה להתמודד איתה, לא פשוט לי להיות עם אנשים כל הזמן, אני בנאדם של לבד. אבל יש איזה קסם בחבורות האלה שמתגבשות באופן טוטאלי: כולם מכירים את כולם כל כך טוב ויש שם הרבה מעבר לחברות, מין נינוחות לחיות ביחד, כמו זוגות שמכירים אחד את השני כבר שנים, כך עם ארבעה-עשר אנשים. אני תוהה, האם הייתי לוקח את אופציית הקומונה אם הייתה לי ההזדמנות לבחור שוב? אני חושב שלא, אבל עמוק בפנים אני מבין למה אני נמשך לקומונות במסע הזה.

בקומונה ישנתי על ספה בסלון, והיה משעשע לראות את ההתנהלות של החבר'ה. זאת מבשלת להיא שמסדרת את הבגדים של ההוא שלוקח את הטלוויזיה לשם בשביל שהיא תוכל לקנות לזאתי את הציוד החדש לחדר. בקיצור – קשר גורדי שלא ניתן להתיר. אז לעיתים הסתובבתי בשכונה, מצאתי את עצמי גם שם נרדם על מדשאה בפארק ענק שצמוד לקומונה. אחרי כמה שעות התעוררתי, קראתי קצת ספר ושמעתי קצת מוזיקה.

חוויות ההירדמות על מדשאות היו רבות בטיול הזה. השינה על מדשאה מרגישה נעימה לרוב. בגלל החיבור לטבע והתחושה שתמיד אפשר להיזרק. החוויות הללו גרמו לי להבין שאני לא צריך כלום, פשוט דשא נעים וזמן פנוי – והנה, הילד שלא נרדם כשיש טיפת אור שזולגת דרך דלת החדר. הילד שתמיד חייב לכבות את השעון המתקתק כי הרעש מפריע לו. ממש אותו ילד נרדם על מדשאות במקומות שונים בארץ.

זה מספיק לי הדברים הקטנים האלו, השקט הנפלא הזה. לפעמים לא חיפשתי הפתעות והרפתקאות. כשבחרתי לעשות כלום, הוא היה נפלא, ונהניתי ממנו. כי הכלום הזה הוא כמו זמן רק לעצמי. לפעמים למחשבות ולפעמים לנקות את הראש באוויר הפתוח. וכשתחושות הבדידות היו מתחילות להשתלט, תמיד יכולתי לעלות בחזרה אל הקומונה ולנסות לתפוס שיחות נעימות עם החבר'ה שהיו גם פנויים מידי פעם.

את המסע סיימתי בחיפה בשתי ספות נפלאות. הספה האחרונה היתה אצל ליה וארז. את ליה הכרתי בתיכון, היא למדה שנתיים מתחתיי. הקשר בנינו חפף מכיוון ששנינו היינו במגמת תיאטרון, מעבר לזה, לא ממש הכרנו, אבל מזל שהיינו חברים בפייסבוק. כשהייתי אצל בני הדודים שלי קיבלתי הודעה בפייסבוק מ-ליה שראתה את הפרסומים שלי ואהבה מאוד את הרעיון. היא הזמינה אותי להתארח אצלם בשכונת הדר המיוחדת ואני כמובן הבטחתי לעשות כך.

ליה וארז, בן זוגה, השאירו לי דירה מקסימה ונעימה, מכיוון והם לא היו בעיר ביום שהגעתי. אז העברתי את הערב הראשון לבדי בדירתם, חוויה שאפשרה לי קצת לנוח מכל הבלאגן שיש במסע כזה. אז שמתי לי מוזיקה ונרדמתי מוקדם אחרי קריאה בספר שלקחתי איתי. ליה וארז הגיעו ביום למחרת בצהריים. אני וליה ישר שוחחנו ונזכרנו בחוויות משמעותיות ממגמת תיאטרון בה בילינו שנינו. זה תמיד מפתיע אותי איך אנשים מתבגרים. אם לדייק איך אני מתבגר. וההבזק הזה קופץ לי בכל פעם שאני פוגש מישהו מתקופת התיכון שלי בתקופה שונה בחייו.

אז ליה מלמדת פילאטיס, וארז הוא אומן שמתעסק באומנות פלסטית, גרפיטי ועוד... ומסתבר שהוא אחראי על הרבה מאוד ציורי קיר בשכונת הדר, מה שהוביל אותנו מהר מאוד לסיור מודרך ומקיף בעקבות הציורים המרתקים באזור. והאמת שהבחור מבריק. ציוריו מופשטים, מעניינים, כאלו שגורמים לך להניע את גלגלי המוח ולהתפעל. השכונה מלאה בציורים, רבים מהם שייכים לארז או שהוא לקח בהם חלק. וכך הספה החיפאית היתה ספת אומנות. בערב יצאנו לשתות בירה בעיר התחתית וכבר התחלתי להרגיש את הסוף של המסע. שבוע לאחר מכן כבר התחלתי לעבוד ולכן היה לטיול הזה דד-ליין ברור. לא היה לי עצוב שהזמן נגמר, להפך, הרגשתי שהרווחתי הרבה ומעבר לזה, הייתי קצת גאה בעצמי.

גאה שהצלחתי. שלקחתי את עצמי לחוויה לא ידועה, שהצלחתי באמת ללכת נגד ההרגלים שלי ובאמת הצלחתי לזרום ולא לתכנן, עבורי זה לא היה מובן מאליו. היום, במרחק של כמה חודשים אני יכול להגיד בפירוש שהחודשיים הללו בדרכים שינו אותי. בעבר הייתי יכול להיכנס להיסטריה אם משהו לא היה עובד כמו שאני רוצה. ואולי זה גם התבגרות, אבל העובדה שהצלחתי לתפוס המון חוויות לא מתוכננות גרמה לי לשנות את החשיבה שלי, גרמה לי להבין שהטבע מסביב מסתדר גם בלי ארגון מדוייק וטבלאות אקסל לא נגמרות. אז לא הפסקתי להיות מתוכנן ומאורגן, אבל המסע גרם לי להיות בנאדם פחות לחוץ ויותר פתוח לשינויים.

רוצים לקרוא סיפורים קצרים שלי? היכנסו לבלוג שלי 

קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גור שחר

גור שחר

גור שחר

מי אני?

גור שחר – בן 24, גר בבית הילל שבגליל העליון. עורך וצלם עצמאי. טכנאי ראשי ושדר ברדיו קול הגליל העליון. וכותב את הבלוג מנורת לילה.

שירתתי שלוש שנים ביחידת הסרטה. לפני הצבא עשיתי תואר הנדסאי, במסלול יג'-יד' בקולנוע.

בנוסף, משחק עם קבוצת אימפרוביזציה תל אביבית בשם "דווקא לורה".



מספר צפיות בטיול:




טיול: גלישת ספות בארץ

לאיפה שהזמינו אותי, הלכתי. מהערבה ועד חיפה

ספטמבר-אוקטובר 2016

כותב: גור שחר

מה זה גלישת ספות? אנשים טובי לב מכל העולם מציעים את הספה שלהם בסלון לאירוח מטיילים מכל העולם ללא תשלום. מה התמורה? היכרות של חברים מכל העולם. הפלטפורמה הזאת פעילה בעיקר באירופה. וגם בארצנו פגשתי לא מעט מארחים כאלו. וכן, יש אתר.

איך זה קרה ? אז איך זה קרה השתחררתי מהצבא באוגוסט 16 וחיפשתי. כמו כולם רציתי בעיקר לנוח ולנסות להבין מה קורה איתי עכשיו. הרבה אנשים בורחים לחו"ל למסע של חודשים ארוכים. לא שיש בזה משהו רע, להפך, גם אני מתכנן את המסע הזה בימים אלו. אבל אחרי השחרור חיפשתי משהו שונה.

חיפשתי את היכולת להיות ספונטני: אני בנאדם מתוכנן ומחושב. חיי מורכבים מפרויקטים שונים עליהם אני עובד רוב שעות היום. כשאני נדרש להרכיב לו"ז (בין אם זה לסרט שאני עובד עליו ובין אם זה לטיול) אני חוקר, בודק וקורא המון מידע ובתהליך ארוך ומרתק אני מרכיב לעצמי את הנדרש. כשהשתחררתי הרגשתי שנזרקתי לחופשי, ושעכשיו אני צריך מהר לעשות משהו שיוציא אותי מאזור הנוחות שלי. משהו שינער אותי קצת, שיאפשר לי להרגיש שאינני כבול יותר לאף מערכת. כי ידעתי שאין הרבה זמן עד שאחזור לחיים על פי יומן.

אז למה לא בחו"ל? לא היה לי מספיק כסף לעשות את החוויה הלא מתוכננת הזאת בחו"ל. ולא עניין אותי לקחת 5 ימים באיזו עיר באירופה. רציתי את החוויה של לדעת איפה אני מתחיל ולא לדעת מה יקרה באמצע והיכן הטיול שלי יסתיים.

השלב הראשון במסע היה פוסט בפייסבוק

הרבה חברים טובים שתפו את הפוסט ועשו לייק. אני אישית הפצתי אותו בכל מיני קבוצות רלוונטיות ומהר מאוד קיבלתי פניות רבות מאנשים שאינני מכיר והזמינו אותי. עניתי להם שנהיה בקשר בהמשך. ככה זה כשלא מתכננים.

החלטתי שאני מתחיל בשבוע בזולה המשפחתית של רויקה בחוף הבונים. רועי הוא חבר מדהים שלמד איתי קולנוע במכללה. הוא בדיוק השתחרר שבוע קודם לכן והזמין אותי להתחיל ממנו. טוב, לא בדיוק ספה, אבל לא אומרים לא לרויקה. אז באתי...

הזולה בחוף היתה מעין חווית רגיעה. כניסה קלה למצב של חוסר ידיעה. הנה אני פה, חול חודר ומלכלך את כל גופי, יתושים אוכלים אותי, אין לי מושג מה הולך לבוא וטוב לי. זה היה נדרש מבחינתי. לזולה אווירה משלה, מתגוררים שם רועי (החבר), ארז (אבא של רועי) והדו (חבר של המשפחה). היופי בזולה הוא שתמיד מגיעים חברים ואנשים לא צפויים ומצטרפים לחוויה.

ישר כשהגעתי רצנו למים כמו ילדים שיצאו לחופש הגדול. רק שאנחנו יצאנו לחופש גדול יותר. היה בזה משהו מרגש ממש. הרגשנו שסוף סוף אנחנו יכולים להיות איפה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. נכון, כל הקלישאה הזאת מוכרת לכם. אבל התחושה הזאת ממש רעדה בנו. הים היה יחסית סוער באותו היום, הגלים בעטו והכו בנו במלוא חוזקם. ואנחנו נהנינו מהמכות האלו. כל אחת מהם הזכירה לנו שאנחנו לא בצבא יותר.

נדיר שאני מצליח לחייך כשאני לא יודע מה יקרה בהמשך, אבל אני חושב שכבר שם השינוי התחיל לנוע בי. בזולה ממעיטים בדיבור. הדברים פשוט קורים כשזה מרגיש נכון לכולם. התעוררנו בבוקר מזמזומי זבובים ושמש בוהקת. רויקה הדליק אש במדורה וחימם עליה קפה חזק כדי להתעורר כמו שצריך. לגמנו את הקפה באיטיות ושתקנו. ופתאום באורח פלא, כאילו זה היה מתוכנן, רויקה והדו קמו מהמחצלות והחלו ביחד לנער את החול ולסדר את השולחן המבולאגן מהלילה הקודם. וכשטקס הניקיון נגמר שניהם החלו לבשל, הכל בשתיקה בטוחה כזאת.

בלילה הגיעו חברים של רועי, ואני שתכננתי להישאר שבוע בזולה, החלטתי שאני ממשיך. עדיין לא מתרחק אבל עובר לספה אמתית. וכאן זנדי נכנס לתמונה.

גיא זנדמן (הקרוי זנדי) הוא חבר טוב של רויקה שגר בדירת חדר בעין הוד – כפר אומנים יפיפייה באיזור חוף הכרמל. המקום עמוס גלריות מדהימות של אומנים בטכניקות שונות. ובנוסף, רוב הבתים שם הם מבני אבן מדהימים. מיד אחרי הערב בים החלטתי שאני ממשיך לזנדי ששמע על הטיול ושמח לארח אותי. זנדי הוא מוזיקאי מוכשר בטירוף, איש פעלתן ומלא אנרגיות של עשייה: הבלוז פולק שהוא מנגן בכישרון רב נכנס ישר אל תוך הלב. ומעבר לזה הבנאדם אירח אותי באהבה רבה. קמנו לבוקר של סדנאות. הוא לימד אותי את תורת המדיטציה אותה הוא מתרגל כל בוקר. ואני העברתי לו סדנאת אימפרוביזציה מצומצמת משתתפים (רק הוא). אני לקחתי ממנו את היכולת להירגע ולהניח למחשבות לזרום. והוא לקח ממני כלים לבמה. אחרי יומיים המשכתי. לא אוכל להרחיב על כל הספות, אז אני מדלג קדימה מעט.

את הראל הכרתי כשהייתי בשומר הצעיר בערך בכיתה יא'. היינו ביחד בכמה סמינרים והתחברנו. פעם גם ביקרתי אותו בביתו. אבל הקשר בינינו לא נשמר באותה תקופה. כמה חודשים לאחר מכן במהלך ביקור אצל סבתא שלי בגעש בחג הפסח, כשישבנו לשולחן החג הקיבוצי הוא פתאום הופיע מאחוריי. ואז הסתבר לנו שסבתא שלו מתגוררת באותו קיבוץ, מאוחר יותר הסתבר לנו שהסבתות שלנו ממש שכנות – בית מול בית. מאז היינו בקשר רחוק. מידי פעם מצאנו עצמנו מדברים בטלפון בעיקר לפני חגים בשביל לתאם מפגשים שלא תמיד יצאו לפועל. ובסך הכול כל אחד חי את חייו. לקראת המסע יצרתי קשר מחדש, והצעתי להראל שאגיע אליו. והנה זה קרה. הראל גר בגבעת חיים איחוד. ברגע שהגעתי הוא לקח אותי לטיול אופניים ארוך מאוד מהקיבוץ שלו לחוף הים. מסלול שארך כשעה וחצי נסיעה. מכיוון שיצאנו מאוחר יחסית כשהגענו לים כבר החל להחשיך. ולכן, לא התעכבנו בים יותר מידי, חזרנו בחושך בנסיעה של עוד כשעה וחצי. 

כמו שאתם יכולים לראות בתמונות הנוף היה נעים. הטיול עבר בשיחות ארוכות וזיכרונות רבים מתקופת הנעורים בשומר הצעיר. התעדכנו על חייו אחד של השני בימים אלו. ודיברנו על חלומותינו.

הרגשתי מאוד בבית. הרגשתי שמאוד נוח לי עם הראל – בטיול, בקיבוץ ובביתו. יצאתי לטיול כי רציתי לחוות חוויות, אך יותר מזה, רציתי לצאת מאיזור הנוחות, רציתי להרגיש איך זה כשהדברים לא מסתדרים או שהרגשות מתערבבים. וגם זה הגיע. על כך בהמשך...

את היום סגרנו בצפייה בפעם המי יודע כמה בסרט "שמש נצחית בראש צלול".

אני קופץ קדימה ל...  לקחתי את האוטובוס מתל אביב לעין גדי, הנסיעה עברה בנעימים. כשהנוף החל להתחלף הלב שלי החל לדפוק וחיוך נמרח על פני. משהו בהרי הצהוב האלו, באווירה היבשה והשקטה תמיד משך אותי. הטיולים שתמיד אהבתי ואף פעם לא פספסתי בתור נער היו הטיולים לדרום. יש בזה מבחינתי סוג של בריחה אמתית למקום לא ידוע. ואולי זה בגלל שאני גר בגליל העליון ושינוי הנוף המוחלט הזה קוסם לי. בכל מקרה הדרום היה מפוצץ חוויות בטיול. הגעתי לשיר, המארחת שלי בעין גדי. שיר היא חברה של חברה טובה, כך הגעתי אליה. היא עובדת בשמורת נחל דוד מה שאפשר לי להיכנס לטיול נעים וקצר. השמורה מרתקת ומלאת חיות שונות ומשונות. והיא כוללת מקורות מים טבעיים שאפשר להתרחץ בהם. התיישבתי ליד בריכה טבעית, השענתי את גבי על התיק ופתחתי לקרוא בספר שלקחתי איתי.

זוג צעיר עם ילד קטן, בערך בגיל שש, עברו לידי, רחצו במים ושאלו אותי אם אוכל לצלם אותם. כמובן שהסכמתי ומיד קמתי להוכיח את יכולות הצילום שלי. הם התיישבו לידי, וזיהיתי כבר פוטנציאל לשיחה מעניינת, אז הנחתי לספר לשכב לצד התיק והתחלנו לדבר. התחברתי בעיקר עם אביב, האבא, שהוא מוזיקאי ויוצר. היה לנו חיבור מהיר וקליל. חיבור של טיול. אז המשכתי להסתובב איתם בשמורה. שיחקתי קצת עם שון, הילד החמוד שלהם וכשיצאנו מהשמורה הם שאלו אותי אם אני רוצה לטייל איתם למחרת בנחל ערוגות.

כמובן שאין שום סיבה להגיד לא! במיוחד כשהסיבה שבגללה יצאתי לטיול היתה לפגוש, להכיר ולהפתיע את עצמי. "כן, בכיף!" אמרתי.

באותו ערב שיר וכמה חברים שלה אספו אותי, נסענו כחצי שעה עם טנדר 4X4 בערים הגבוהים שמשקיפים לים המלח. השמש כבר החלה לרדת. "אני מכיר צוק מדהים פה, כבר מגיעים" אמר הנהג. טולטלנו במשך דקות ארוכות בהרי חול לא מסומנים ומסודרים וכבר לא ידעתי למה לצפות. אבל כאמור, אני כבר פה, אז חוויה בטוח תופיע. לבסוף הרכב נעצר, יצאנו החוצה והנוף שהתגלה היה עוצר נשימה. השמש כבר החלה להתחבא מאחורי ההרים. הצוק הגבוה השקיף לים המלח הארוך. והרוח הייתה נעימה ורק הוסיפה לאווירה המיוחדת. ומסתבר שלא רק אני התרגשתי מהנוף הזה, גם הם פערו פיהם למרות שכבר ראו אותו, וכבר מכירים הרבה זמן את הצבעים של השמיים בדרום כשמחשיך.

"זה הזמן הוורד" הסבירה לי שיר "ככה אנחנו קוראים לזה כי בזמן שקיעה השמיים משנים צבע באופן הדרגתי". הדלקנו את הגזיה, נעשו בחירות דמוקרטיות בין מפלגת תה למפלגת קפה. לבסוף חיממנו מים עם עלי נענע טריים, ולגמנו בשקט לצליליי הרוח שמלטפת אותנו. יום לאחר מכן  טיילתי בנחל ערוגות עם החברים שהכרתי יום קודם לכן, ובערב ישבתי עם החברים של שיר מעין-גדי לארוחת ערב מפנקת. וכשהתעוררתי ביום למחרת הבנתי שאני רוצה לנוע. חיפשתי אתגרים, מישהו או משהו שינער אותי קצת. חיפשתי משהו מעבר למסלולי טיול וחבר'ה. רציתי להרגיש.

דרך אח של חבר של חבר הגעתי לקומונה של ש"שינים בקיבוץ לוטן בערבה שהסכימו לארח אותי. ארזתי את עצמי מהר והלכתי לתחנת האוטובוס שמחוץ לקיבוץ. ובאותו ערב שהגעתי החבר'ה הצעירים זכו לסדנת אימפרוביזציה מגבשת בהדרכתי. ואני זכיתי בחדר לבד עם מזרון זוגי (שאחרי שישנתי עליו הבנתי שהוא עבר כמה חוויות לפני שהוא פגש את הגב שלי).

החיים בקיבוץ לוטן הם אקולוגים בכל מובן. תוכלו למצוא במקום פארק עם פעילויות אקולוגיות לילדים. הרבה מהאוכל הם מגדלים בעצמם. בכניסה פרוסים פסלי בוץ מעניינים. וכמובן שגם חדרים שלמים שבנויים מבוץ.

הש"שינים עובדים קשה. קמים כל יום מוקדם מאוד ויוצאים ליום ארוך בענפי הקיבוץ, מה שאומר שהיה לי המון זמן לבד להסתובב ולטייל עם עצמי. מצאתי את עצמי יוצא עם תיק צד ובו בקבוק מים קטן, מחברת כתיבה, פלאפון ועט אל עבר הרי הערבה הגדולים. לא ידעתי בדיוק לאן אני רוצה לטייל ומה אני רוצה לעשות אבל הרגליים הובילו אותי, אז זרמתי אחריהם. יש לי אהבה רבה לבדידות. אני נהנה מהיכולת שלי לבלות זמן עם עצמי. בדידות היא לאו דווקא דבר רע, בבדידות שלי אני יודע הכי טוב מה אני רוצה, ואיך אני רוצה את זה. כל זמן שטיילתי לבד ניווטתי ממקום למקום בביטחון רב.

הדבר השני שאני אוהב בבדידות זה את האפשרות להתרכז ולחשוב עם עצמי על החיים שלי. לאן אני רוצה לקחת אותם. כשאני לבד אני מצליח לנתח את החוויות שעברתי לעומק. אז צעדתי לבד אל עבר ההרים הגבוהים. כל צעד מרגיש קטן מאוד לעומתם. הנוף נשאר עומד במקום, והתחושה היא שאני לא מצליח באמת להתקרב, שאני לא אגיע להרים לעולם. ועם כל צעד לעברם אני מרגיש את הלב שלי דופק – אני לבד, אם יקרה לי משהו, אם אפול מאחד ההרים או אם אפצע – אף אחד לא ידע מזה.

המשכתי לצעוד בחשש קל עד שהגעתי למרגלות ההר. התחלתי לעלות בטיפוס קל ונעים. הבטתי למטה לראות שלא יוצאים נחשים מתחת לכל מיני סלעים גדולים. והמחשבות המפחידות עדיין צעקו במוחי, אך רגליי ניסו כנראה להוכיח לי אחרת – כי הן המשיכו לצעוד, והן עשו זאת די מהר. לאחר מספר דקות הגעתי לקצה ההר. וסוף סוף העזתי להרים את ראשי אל עבר הנוף המטורף שנשקף ממנו.

שטף של רגשות הכה בי, דמעות בודדות החלו לזלוג מעיניי ולאחר כמה שניות פרצתי בבכי עז. ידעתי שאף אחד לא שומע אותי, הרגשתי שאני צריך לשחרר המון חוויות ושאלות שהטרידו אותי. המון לחצים שהחזקתי מהשירות הצבאי ולא נתנו לי לנוח. המון רגעים ששפטתי את עצמי יתר על המידה והנה עכשיו הכל פשוט יוצא החוצה בצורת טיפות שקופות. ומהר מאוד הבכי נהפך לצחוק מתגלגל שמתערבב והופך את כל הדקות הללו לקוקטייל רגשות מעניין.

התיישבתי וכתבתי את הכל, עניתי לעצמי על השאלות הלא פתורות. פתאום אחרי פרץ הרגשות חשתי שאין בי מחסומים – עכשיו אני יודע את התשובות הברורות לכל השאלות המציקות, עכשיו אני יודע מה הכיוון שלי בחיים.

המשכתי לבלות שעות ארוכות לבד בלוטן, לקראת אחר הצהריים המאוחרים נשכבתי על הדשא ונרדמתי לכמה שעות, כשהתעוררתי היה כבר חשוך וקר. נעמדתי בזהירות וצעדתי לעבר הקומונה של החבר'ה.

התיישבתי בחדרי וניסיתי להבין מה קורה איתי בהמשך, היה לי נחמד בקומונה אבל הרגשתי שאת החוויה החזקה שלי פה כבר עברתי. המון התרוצץ לי בראש והוא כאב לי קצת. וכך יום לפני כיפור, אחרי שלושה ימים בקומונה, ארזתי את תיקיי והצפנתי לכפר סבא לאירוח שיאפשר לי קצת נוחות.

בני דודים מדרגה שניה, גרים בבני ציון, אנשים אהובים ומקסימים, ראו את המסע שלי בפייסבוק והזמינו אותי. אז באתי!

לא ידעתי שמצפה לי סופ"ש של חוויות. כשהגעתי הם סיפרו לי שמחר הם מתכננים בפעם הראשונה לעשות מסיק זיתים ולאחר מכן ללכת לבית-בד להפוך את חומר הגלם לשמן זית. שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף. ובמסע הזה, כבר החלטתי, אני לא אומר לא. וכך יצא שמסקתי איתם זיתים מעצים שיש להם בחצר, נסעתי איתם לבית-בד וראיתי בפעם הראשונה היא יוצרים שמן זית אמיתי. ואפילו זכיתי לקחת בקבוק הביתה.

מעבר לזה, בחיי לא היה לי חיבור אישי עם חיות מחמד. לחתולים אני אלרגי וכלבים אף פעם לא הרגישו לי כמו חברים. אני כמובן לא שונא או מתעלל בחיות, אבל מעולם לא הרגשתי מחובר אליהם רגשית. אצל משפחת ברייר בפעם הראשונה הצלחתי להתאהב בכלב. טימי. ג'ק ראסל קטן וחברותי, ברגע שהגעתי אליהם הוא הרים מקל ורץ אליי שאזרוק לו. וכך שיחקתי איתו שעות בחצר ביתם. רצתי איתו מפינה לפינה. וזרקתי לו מקלות בגדלים שונים. ולבסוף אפילו הרשתי לו לשבת עלי וללקק לי את כל הפנים. מה שהיה חוויה מצחיקה ונחמדה. אז הנה גיליתי על עצמי עוד משהו.

בדרך המשכתי לבית אלעזרי לעזור לארוז דירה של חבר שעוזב, משם נסעתי לירושלים לגיחה קצרצרה ואז מצאתי את עצמי בקומונה של שנה ב' במכינה הקדם צבאית ביפו.

אני חושב שהמשיכה שלי לקומונות הייתה בגלל תחושת פספוס מוסתרת. בתיכון הייתי במשך 5 שנים חבר בתנועת השומר הצעיר. וכשהגעתי ליב' הייתי צריך להחליט האם להמשיך לשנת שירות בתנועה ולגור בקומונה או לעשות לימודי קולנוע לפני הצבא. בסוף הקולנוע ניצח, אבל עד היום אני חושב מה היה קורה אם הייתי הולך לגור בקומונה. זו חוויה להתמודד איתה, לא פשוט לי להיות עם אנשים כל הזמן, אני בנאדם של לבד. אבל יש איזה קסם בחבורות האלה שמתגבשות באופן טוטאלי: כולם מכירים את כולם כל כך טוב ויש שם הרבה מעבר לחברות, מין נינוחות לחיות ביחד, כמו זוגות שמכירים אחד את השני כבר שנים, כך עם ארבעה-עשר אנשים. אני תוהה, האם הייתי לוקח את אופציית הקומונה אם הייתה לי ההזדמנות לבחור שוב? אני חושב שלא, אבל עמוק בפנים אני מבין למה אני נמשך לקומונות במסע הזה.

בקומונה ישנתי על ספה בסלון, והיה משעשע לראות את ההתנהלות של החבר'ה. זאת מבשלת להיא שמסדרת את הבגדים של ההוא שלוקח את הטלוויזיה לשם בשביל שהיא תוכל לקנות לזאתי את הציוד החדש לחדר. בקיצור – קשר גורדי שלא ניתן להתיר. אז לעיתים הסתובבתי בשכונה, מצאתי את עצמי גם שם נרדם על מדשאה בפארק ענק שצמוד לקומונה. אחרי כמה שעות התעוררתי, קראתי קצת ספר ושמעתי קצת מוזיקה.

חוויות ההירדמות על מדשאות היו רבות בטיול הזה. השינה על מדשאה מרגישה נעימה לרוב. בגלל החיבור לטבע והתחושה שתמיד אפשר להיזרק. החוויות הללו גרמו לי להבין שאני לא צריך כלום, פשוט דשא נעים וזמן פנוי – והנה, הילד שלא נרדם כשיש טיפת אור שזולגת דרך דלת החדר. הילד שתמיד חייב לכבות את השעון המתקתק כי הרעש מפריע לו. ממש אותו ילד נרדם על מדשאות במקומות שונים בארץ.

זה מספיק לי הדברים הקטנים האלו, השקט הנפלא הזה. לפעמים לא חיפשתי הפתעות והרפתקאות. כשבחרתי לעשות כלום, הוא היה נפלא, ונהניתי ממנו. כי הכלום הזה הוא כמו זמן רק לעצמי. לפעמים למחשבות ולפעמים לנקות את הראש באוויר הפתוח. וכשתחושות הבדידות היו מתחילות להשתלט, תמיד יכולתי לעלות בחזרה אל הקומונה ולנסות לתפוס שיחות נעימות עם החבר'ה שהיו גם פנויים מידי פעם.

את המסע סיימתי בחיפה בשתי ספות נפלאות. הספה האחרונה היתה אצל ליה וארז. את ליה הכרתי בתיכון, היא למדה שנתיים מתחתיי. הקשר בנינו חפף מכיוון ששנינו היינו במגמת תיאטרון, מעבר לזה, לא ממש הכרנו, אבל מזל שהיינו חברים בפייסבוק. כשהייתי אצל בני הדודים שלי קיבלתי הודעה בפייסבוק מ-ליה שראתה את הפרסומים שלי ואהבה מאוד את הרעיון. היא הזמינה אותי להתארח אצלם בשכונת הדר המיוחדת ואני כמובן הבטחתי לעשות כך.

ליה וארז, בן זוגה, השאירו לי דירה מקסימה ונעימה, מכיוון והם לא היו בעיר ביום שהגעתי. אז העברתי את הערב הראשון לבדי בדירתם, חוויה שאפשרה לי קצת לנוח מכל הבלאגן שיש במסע כזה. אז שמתי לי מוזיקה ונרדמתי מוקדם אחרי קריאה בספר שלקחתי איתי. ליה וארז הגיעו ביום למחרת בצהריים. אני וליה ישר שוחחנו ונזכרנו בחוויות משמעותיות ממגמת תיאטרון בה בילינו שנינו. זה תמיד מפתיע אותי איך אנשים מתבגרים. אם לדייק איך אני מתבגר. וההבזק הזה קופץ לי בכל פעם שאני פוגש מישהו מתקופת התיכון שלי בתקופה שונה בחייו.

אז ליה מלמדת פילאטיס, וארז הוא אומן שמתעסק באומנות פלסטית, גרפיטי ועוד... ומסתבר שהוא אחראי על הרבה מאוד ציורי קיר בשכונת הדר, מה שהוביל אותנו מהר מאוד לסיור מודרך ומקיף בעקבות הציורים המרתקים באזור. והאמת שהבחור מבריק. ציוריו מופשטים, מעניינים, כאלו שגורמים לך להניע את גלגלי המוח ולהתפעל. השכונה מלאה בציורים, רבים מהם שייכים לארז או שהוא לקח בהם חלק. וכך הספה החיפאית היתה ספת אומנות. בערב יצאנו לשתות בירה בעיר התחתית וכבר התחלתי להרגיש את הסוף של המסע. שבוע לאחר מכן כבר התחלתי לעבוד ולכן היה לטיול הזה דד-ליין ברור. לא היה לי עצוב שהזמן נגמר, להפך, הרגשתי שהרווחתי הרבה ומעבר לזה, הייתי קצת גאה בעצמי.

גאה שהצלחתי. שלקחתי את עצמי לחוויה לא ידועה, שהצלחתי באמת ללכת נגד ההרגלים שלי ובאמת הצלחתי לזרום ולא לתכנן, עבורי זה לא היה מובן מאליו. היום, במרחק של כמה חודשים אני יכול להגיד בפירוש שהחודשיים הללו בדרכים שינו אותי. בעבר הייתי יכול להיכנס להיסטריה אם משהו לא היה עובד כמו שאני רוצה. ואולי זה גם התבגרות, אבל העובדה שהצלחתי לתפוס המון חוויות לא מתוכננות גרמה לי לשנות את החשיבה שלי, גרמה לי להבין שהטבע מסביב מסתדר גם בלי ארגון מדוייק וטבלאות אקסל לא נגמרות. אז לא הפסקתי להיות מתוכנן ומאורגן, אבל המסע גרם לי להיות בנאדם פחות לחוץ ויותר פתוח לשינויים.

רוצים לקרוא סיפורים קצרים שלי? היכנסו לבלוג שלי 

קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *