ספיר דהן

היי, אני ספיר, בת 24. הטיול הגדול שלי בדרום אמריקה עשה לי תיאבון לעוד מסעות בין תרבויות ואנשים שאני לא מכירה. יצאתי לנפאל עם מטייל שהכרתי דרך קבוצת פייסבוק למטיילים בנפאל, ושם התחברנו לעוד שלושה חבר'ה ישראלים שאיתם עשינו את הטרק.

אוורסט בייס קמפ-נפאל

ספיר דהן, אוקטובר 2017

טרק האוורסט בייס קמפ בתוספת שלושת הפסים

בכמה מילים:

הטרק היה קשה אבל מדהים. הנופים פשוט עוצרי נשימה, וזו לא קלישאה. רואים הרבה הרים מושלגים ואגמים מטריפים. גם האתגר הפיזי והמנטלי היה חלק מרכזי מההנאה. נהניתי להכיר אנשים חדשים ולבלות איתם יחד במצב מאתגר וגם למדתי להכיר את עצמי במצבים שלא הייתי בהם קודם לכן.

הקושי הגדול טמון באינטנסיביות של הטיול. במשך 19 יום, שזה היה משך הטרק עצמו, הגוף, בעצם, לא נח. קשה ללכת ולנשום כל הזמן בגובה באוויר דליל, ועוד כשסוחבים תרמיל די כבד על הגב, ובהתחלה הגוף מקבל הלם. מעבר לזה, בזמן הטרק, אין דרך ליצור קשר עם המשפחה והחברים, כי רוב הזמן אין קליטה ולהתחבר לוויי-פיי זה יקר. מצד אחד, הניתוק מהבית והחברים קשה, במיוחד כשאת רגילה לחלוק חוויות עם כולם ברשתות החברתיות. מצד שני, זה חלק מהאתגר ומהכיף, כי את באמת מתמקדת בטרק עצמו ובאנשים שאיתך.

רוב הזמן לא חשתי סכנה והיו קצת משברים, אבל קטנים. כמה ימים אחרי שחזרתי מהטרק כבר שכחתי את תחושות הקושי וזכרתי רק כמה מדהים היה. זו חוויה של פעם בחיים.

מסלול הטיול

מתחילים מטיסה לקטמנדו, בירת נפאל, שלוקחת בערך 11 שעות. אחרי הנחיתה, נשארנו בקטמנדו יומיים, בעיקר בשביל להתארגן לטרק וללמוד את המסלול. הסתובבנו וישנו בטמאל, שזה אזור קניות לטרקים בעיר, ויצרנו קשר עם סוכנות סוויסה האדום, ששמענו עליה עוד בארץ, כדי להזמין טיסה לעיירה לוקלה (Lukla), שממנה מתחילים את הטרק, אבל הטיסה התבטלה בגלל מגבלות מזג האוויר, אז שכרנו ג'יפ כדי להגיע ללוקלה.

הנסיעה בג'יפ ללוקלה נמשכה עשר שעות והלכנו עוד שלושה ימים ברגל עד שהגענו לשם. מלוקלה התחלנו לטפס לפי המפה. הכלל הוא שהוא לא מטפסים יותר מ-500 מטר ביום, ולפי זה תכננו את העצירות שלנו. המרחק שעברנו בכל יום וזמן ההליכה, השתנה בהתאם לגובה של הטיפוס. למשל, לפעמים עברנו 8 ק"מ ביום ולפעמים 12 ק"מ, ולפעמים צעדנו ארבע שעות ולפעמים צעדנו עשר שעות. לפעמים קיצרנו את המסלול היומי כי התחיל לרדת גשם ועצרנו בכפר קרוב כדי להתמקם שם ללילה.

היו מקומות שנשארנו בהם יומיים כדי להתרגל לגובה, למשל בכפר צ'וקונג (Chukhung), שהגענו אליו אחרי שבעה ימים, וממנו התחלנו את טרק שלושת הפאסים, כשיצאנו לכפר לובוצ'ה (Lobuche). בטרק שלושת הפאסים עושים שלושה מעברים בהרים מאוד גבוהים והנוף נהדר. בסה"כ עשינו את שלושת הפאסים ואת החזרה ללוקלה בשמונה ימים.

מלוקלה חזרנו לקטמנדו ונשארנו שם יומיים כדי לנוח ולהסתובב קצת בעיר. לא חרשנו את קטמנדו אבל ביקרנו באתרים מרכזיים, כמו מקדש הקופים.

עם או בלי מדריך?

עשינו את הטרק עם מפה ובלי מדריך לדעתי, אין צורך במדריך, כי המסלול של הטרק מאוד מוכר ומובנה. אמנם אין סימונים על השבילים בדרך, אבל ברור איפה צריך לצעוד, ואם מתבלבלים, פוגשים בדרך תושבים מקומיים שמכוונים לאן שצריך. לא תמיד, אבל בחלקים מסוימים בטרק, רואים מטיילים אחרים וגם זה עוזר לניווט. יש גם נקודות עצירה נפוצות ללילה, אבל קרה שהחלטנו לקצר את המסלול היומי ועצרנו בכפר אחר מזה שתכננו לעצור בו. זו לא בעיה להבין מהמפה איפה יש כפר קרוב.

משך הטרק

אנחנו עשינו את הטרק יחד עם התוספת של שלושת הפאסים ב-19 יום, אבל יש כאלה שעושים את אותו מסלול ב-15 יום ויש כאלה שעושים את זה ביותר זמן. זה תלוי לכמה זמן עוצרים בכל מקום וברמת מאמץ הפיזי שמוכנים ורוצים להשקיע. בכל מקרה, חשוב לא לטפס לאורך יותר מ-500 מטר ביום, כי זה יכול להיות מסוכן לגוף.

טיפוס לגובה

אני, אישית, הסתדרתי טוב עם הגובה ולא חוויתי קשיי נשימה מיוחדים. כבר היה לי ניסיון מטרקים בדרום אמריקה ולכן גם לא דאגתי במיוחד מהטרק בנפאל, אם כי לקחתי איתי בתיק כדורי גובה ליתר ביטחון . גם האחרים בחבורה שלנו הסתדרו עם דלילות החמצן, ורק כשממש הגענו לנקודת שיא הגובה בטיול, אחד מהחבר'ה חטף מחלת גבהים והתחיל להקיא. קצת דאגנו אבל ממילא היינו אמורים להתחיל בירידה, שזה מה שצריך לעשות כשסובלים בגובה, אז מצבו של הבחור השתפר די מהר.

הכי מדהים

הנוף במהלך הטרק כולו היה מדהים, אבל בכל זאת יש שני אתרים שהיו מבחינתי יפים במיוחד. האחד, זה כפר גוקיו (Gokyo) שישנו בו שני לילות ונמצא על אגם בצבע טורקיז נפלא, והשני זה מעבר קוגנמה לה פאס (Kongma la pass). הנוף שם זה הנוף הכי יפה שראיתי אי פעם. חוץ מהנוף המהמם בדרך, בנקודה הסופית של המעבר רואים מצד אחד אגם מהמם ומהצד השני הרים חומים ומושלגים, וזה מראה לא ייאמן.

משברים

המשבר המשמעותי הראשון שלנו היה כשעשינו טיול לאגמים באזור צ'וקונג. כדי להגיע לאגמים צריך לחצות נהר על גשרים שעשויים מקרשים, אבל בדרך חזרה הלכנו יותר מדי ופספסנו את אזור הגשרים. חשבנו שנוכל למצוא נקודה שבה נוכל לחצות את הנהר בדילוגים קלילים, בלי להיכנס פנימה, אבל טעינו. כשראינו שהחושך מתקרב, הבנו שאין ברירה ונכנסנו למים, שהיו הרבה יותר סוערים, ממה שנראה במבט ראשון ונרטבנו לגמרי. זה היה רגע של תסכול כי היו רוחות עזות והיה לנו קר וגם חששנו שלא נספיק להגיע לכפר לפני החושך ושהנעליים שלנו לא יתביישו מהר מספיק. בסוף, הכול הסתדר. כיוון שנשארנו בכפר עוד יום הנעליים התייבשו לפני שהמשכנו בטרק.

המשבר המשמעותי השני שלנו היה ביום התשיעי, כשעשינו את המעבר הראשון בטרק שלושת הפאסים. הלכנו עשר שעות מצ'וקונג ללבוצ'ה וזה היה מאוד מתיש, בייחוד כי טיפסנו הרבה והיה מאוד קשה לנשום. כמעט ולא אוכלים בדרך, אז לקראת סוף ההליכה מאבדים אנרגיה לגמרי. חווינו אחרי אפיסת כוחות גמורה.

לינה

בקטמנדו התפנקתי במלונות "גרנד הוטל" ו"בודהה הוטל", בעלות של 25 דולר ללילה בערך, וזה היה המחיר הכי גבוה ששילמתי עבור לינה בטיול, אבל במהלך הטרק ישנים בגסטהאוס כזה או אחר, בכפרים שעוצרים בהם. הכפרים שלאורך המסלול של הטרק ערוכים למטיילים ולא הייתה לנו בעיה למצוא גסטהאוס, בשום לילה. בחדרים קר, כי אין חימום, אבל מקבלים שמיכות ממש מחממות ואפשר גם להביא שק שינה ולישון בתוכו. בדרך כלל גם יש אח בחדר האוכל המרכזי ואפשר להתחמם שם. אני הבאתי איתי מהארץ ליינר טרמי שאפשר להיכנס אליו כדי להתחמם בזמן השינה, והוא גם מפריד בין הגוף לשמיכות של הגסטהאוס, אם מישהו במקרה נרתע מהשמיכות.

מזון

לא לקחנו איתנו כמעט שום אוכל לצעידה בטרק, חוץ מצנצנת של חמאת בוטנים, כדי לא להוסיף משקל לציוד שסחבנו גם ככה על הגב. כל בוקר אכלנו ארוחת בוקר בגסטהאוס התורן ולוקחים משם איתנו צ'פאטי, שזה הלחם המקומי, ובמהלך הטרק היינו מורחים עליו חמאת בוטנים ואוכלים. יש מטיילים שלוקחים יותר מזון לדרך. אפשר לקנות בגסטהאוס שוקולדים, אבל אגוזים וחטיפי אנרגיה כדאי להביא מראש.

האוכל המקומי היה טעים לי. מנה מאוד נפוצה בנפאל היא דאל באט, שזה אורז עם עדשים וירקות ומרק. זה מאוד זול: עולה בערך דולר וחצי, ובדרך כלל מקבלים ריפיל  אהבתי גם מנה בשם מומו, שזה כיסונים טיבטיים מאודים ממולאים בירקות, או תפוחי אדמה או בשר.

מזג אוויר וביגוד

במהלך היום מזג האוויר היה נפלא: היה חם ושמש בוהקת ולבשנו חולצות קצרות, חוץ מיומיים שבהם טפטף קצת גשם ואז לבשנו סופט של: ז'קט נגד רוח ומים. בלילות היה קור מקפיא. לבשנו חולצה ומכנסיים טרמיים וז'קט מיקרו פליז. באופן כללי, מומלץ לקחת מעט בגדים, כדי לא לסחוב יותר מדי על הגב במהלך הטרק, ולכבס את הבגדים המלוכלכים בגסטהאוס מדי כמה ימים. איתי בתרמיל היו רק עוד חולצה ועוד זוג מכנסי טייטס מעבר למה שלבשתי, ז'קט מיקרו פליז, ז'קט סופט של, חולצה ומכנסיים טרמיים, חולצה טרמית עבה יותר, כמה זוגות תחתונים וגרביים, וכמובן: כובע צמר, כפפות ו"חם צוואר".

מקלחת

לא בכל גסטהאוס יש אפשרות להתקלח, ולפעמים אפשר להתקלח רק עם דלי. אנחנו ויתרנו מראש על מקלחות דלי והתקלחנו פעם בשלושה או ארבעה ימים, כשמצאנו מקלחת מסודרת.

קשר עם העולם

כאמור, אין קליטה באזורים של הטרק ולהתחבר לוויי-פיי זה מאוד יקר. רציתי לשכור טלפון לווייני, שדרכו אפשר לשלוח הודעות, אבל לא הצלחתי למצוא טלפון פנוי. בסוף, כשהגעתי לקטמנדו שכרתי טלפון לווייני מבית חב"ד במחיר סמלי. יש להם מלאי של טלפונים שתרם להם מוישי שהם, שבנו נדב, ז"ל, נהרג בשנת 2014 במפולת שלגים בטרק האנאפורנה בהימלאיה.

טיפים

אני ממליצה מאוד לא לפחד לנסוע לבד לטרק או לתאם עם מישהו שלא מכירים, כי תמיד פוגשים ישראלים ותיירים זרים בקטמנדו שאפשר לטייל איתם, וכי להכיר אנשים חדשים ולגלות את עצמך בסביבה חדשה, זה חלק מאוד חזק בחוויה של הטרק.

את הטרק שעשינו עושים אנשים בכל גיל והוא מומלץ לא רק לצעירים. פגשתי שם למשל אבא ובן ישראליים שעשו את הטרק ביחד וגם תיירים אירופיים קשישים. אמנם הטרק מאתגר פיזית אבל אפשר לשכור שירותים של סבלים מקומיים שסוחבים את הציוד של המטיילים במהלך הטרק.

לא צריך להיות בכושר פיזי משמעותי בשביל הטרק ובטח שלא צריך להיות ספורטאים. האתגר העיקרי הוא לא הצעידה ובטיפוס עצמם, וממילא הולכים לאט, אלא עצם ההליכה והשהייה בגובה. היכולת להסתגל לגבהים היא אינדיבידואלית ופחות תלויה ברמת הכושר הגופני